"זיכרונותיה של נערה מחונכת", מאת סימון דה בובואר, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

אני חושבת שהמפגש הראשון שלי עם סימון דה בובואר, כשהייתי כבת עשרים, היה בספר "מוות רך מאוד", שבו היא מתעדת את תהליך דעיכתה ומותה של אמה, ואת ההתמודדות שלה ושל אחותה עמו. מיד כבשו אותי האמת שבכתיבתה הקולחת, הדיוק והחוכמה.

וכעת, כשערכתי את התרגום היפה של ניר רצ'קובסקי ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת", הכרך הראשון בזיכרונותיה של סימון דה בובואר, נקשרתי אליה כמו לחברה קרובה. אמנם אותה נערה מחונכת הייתה לסופרת ופילוסופית חשובה (שספרה "המין השני" היה אבן דרך בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית), אבל לא הישגיה המונומנטאליים קשרו אותי אליה, אלא הצרכים: מה שהנפש מבקשת. ובספרה של דה בובואר הרגשתי שוב ושוב שהנפש מבקשת קודם כול אהבה. אלא שנפש זו, שהאותנטיות היא נר לרגליה, אינה יכולה להסתפק באהבה שאין עמה ביטוי עצמי ודיאלוג אותנטי וחתירה לאמת. כאשר אין אהבה כזו, החיים אפורים ועצובים. וכאשר יש – ולאו דווקא אהבה רומנטית, אלא כל יחסים משמעותיים עם זולת, מגע עמוק של נפש בנפש ומגע חוקר של נפש בעולם – האושר מציף. ובנקודה הזו, כשקראתי על דה בובואר, על חשיבות האנשים היקרים לה והשיחות איתם בחייה, הרגשתי שאני קוראת על עצמי.

וכך כתב עירן דורפמן באחרית הדבר ל"זיכרונות":

דה בובואר מספרת על הזיכרון הראשון שלה, עמוק בימי ילדותה: היא מתחבאת מתחת לשולחן הכתיבה של אביה, מוקפת חשכה חמה ומתוקה, אפופה בצבעו האדום של השטיח. ממקום מבטחים זה היא לומדת את העולם. אכן, זיכרון ילדות סמלי, הממצה את השילוב הייחודי לדה-בובואר: חקר מתמיד של העולם, אך גם רצון להתעטף בו, להיאהב על ידו ולאהוב אותו, וכל זה תחת מחסה הכתיבה.

ההדגשה שלי, והמשפט הזה צובט לי את הלב חזק. לא תמיד אפשר לחקור וגם להתעטף. לפעמים הקונפליקט קורע. זה ניכר בזיכרונותיה של סימון, למשל כשהסירוב שלה לקבל עליה את הנורמות הבורגניות מרחיק אותה מהוריה ומבודד אותה.

הכמיהה לקרבת נפש עמוקה, ובמיוחד בתוך העולם הבורגני שאינו מעודד קרבה כזאת ואינו מעניק כלים ליצירתה, מהדהדת באופן מרגש במיוחד בסיפור ידידותה רבת השנים והתהפוכות של סימון עם זאזא, היא אליזבת. הקטע הבא הוא אחד המרגשים ביותר בספר, ובכלל אחד הקטעים המרגשים שקראתי על ייסורי אהבה:

גם כשזאזא שפעה ידידות, גם כשנראתה נהנית בחברתי, פחדתי שמא אני מעיקה עליה. היא הראתה לי רק את קצה הקרחון של ה"אישיות" הסודית ששכנה בתוכה: ציירתי לי את הרהוריה הפנימיים בצבעים של קדוּשה כמעט. יום אחד הלכתי לרחוב וארֶן לקחת ספר שהבטיחה להשאיל לי; היא לא היתה בבית; הכניסו אותי לחדרה ואמרו לי שאני יכולה לחכות שם, היא תכף תגיע. הסתכלתי על הקיר המחופה טפט כחול, על "אנה הקדושה" של דה וינצ'י, על הצלוב; זאזא השאירה על שולחנה, פתוח, את אחד הספרים החביבים עליה: ה"מסות" של מונטן. קראתי את העמוד הפתוח ואת זה שהפכה: מה היא קראה שם? סימני הדפוס נראו לי בלתי ניתנים לפענוח, כמו בימים שעוד לא הכרתי צורת אות. ניסיתי לראות את החדר הזה בעיניה של זאזא, להשתחל אל המונולוג שהתנהל בינה לבינה, אך לשווא. יכולתי לגעת בכל החפצים האלה, שנוכחותה טבועה בהם, אך הם לא הסגירו לי אותה; בבַשרם לי עליה העלימו אותה מעיני; חשתי אפילו שהם אוסרים עלי לנסות ולהתקרב אליה אי פעם. קיומה של זאזא נראה לי כל כך חתום סביב עצמו, שלעולם לא אזכה לדריסת רגל בו. לקחתי את הספר שלי וברחתי. למחרת, כשפגשתי אותה, התפלאה: מדוע נחפזתי כל כך להסתלק? לא ידעתי להסביר לה. גם בפני עצמי לא הודיתי באילו ייסורים עלה לי האושר שהעניקה לי.

משהתבגרו סימון וזאזא, הן דיברו והתכתבו וחשפו את צפונות לבן: ואני הייתי מאושרת יחד עם סימון מקרבה משכרת זו של נפש לנפש, עם זאזא, עם חברים אחרים. התייסרתי מהאהבה האמביוולנטית וההפכפכה בינה לבין בן דודה ז'אק, שהלבטים של שניהם בין החיים הבורגניים המקובלים לבין המרידה בהם התבטאו באמביוולנטיות לגבי הקשר ביניהם והאפשרות שיינשאו, וכמובן לא ידעתי את נפשי מהתרגשות כשהופיע הסטודנט סארטר, ישוב על אדן החלון, בתור החבר הטוב של ארבו, שידידותו הייתה חשובה כל כך לסימון. והרבה פעמים זה כך, מישהו שלימים יהיה חשוב נכנס לחיינו בחסותו של מישהו אחר, ולאט-לאט עובר מן השוליים למרכז.

דה בובואר כתבה את חייה בארבעה כרכים. כשהשלמתי את העבודה על התרגום העברי לכרך הראשון, מיהרתי וקניתי את חלק ב', "כוחו של הגיל", בצרפתית, ובאושר התחלתי לקרוא אותו. כמו סימון דה בובואר, אני מתקשה להיפרד.

(ולא דיברנו עוד על פריז).

מאת לי עברון-ועקנין