פראני וזואי, מאת ג'.ד. סלינג'ר. עברית: ניר רצ'קובסקי. כתר

[אזהרה: בשורות המופיעות בצבע אפור, יש ספוילר קטן, שרובו ככולו פרשנות]

"פראני וזואי" גרם לי לחשוב שוב על ילדים מחוננים. על הציניות שלהם, על ההתחכמויות. תמיד חשבתי (מהרהורי לבי) שהבעיה של ילדים מחוננים היא בדידות, שאין מי שמבין אותם. אבל משפחת גלאס מן הספר "פראני וזואי", בת דמותה של משפחת סלינג'ר, היא משפחה מרובת ילדים, שכולם מחוננים וכולם השתתפו בילדותם באותה תוכנית רדיו שבה ילדים חכמים עונים על שאלות.

המפגש מקרוב עם דמויותיהם של פראני וזואי, שנדמה שהם פטורים מבעיית הבדידות משום שיש להם זה את זה, ועוד כמה אחים, גרם לי להבין יותר, או להבין אחרת. וחשבתי שמצוקת הילד המחונן היא גם הפעילות הקוגניטיבית הבלתי פוסקת "על ריק", שלובשת צורה של הצקה לעצמו ולזולת, ושל ביקורת וערעור בלתי פוסקים. לצד היכולת השכלית המפותחת מדי, היכולת הרגשית מוגבלת, ובעיקר בתחום האמפתיה. ולכן קשה לו לזואי גלאס המבריק, השחקן המוכשר ויפה התואר, כשאמו מבקשת ממנו לעזור לאחותו פראני הנתונה במשבר. כשהוא מנסה לנחם, הוא מוכיח ומבקר ומביא את אחותו לידי דמעות. הדמיון ביניהם די בו, כביכול, להביא לידי הבנה, וודאי להבנה עמוקה יותר מזו של אמם הבלתי מחוננת בעליל. אבל ההכלה והאמפתיה חסרות. ופראני "רוצה לדבר עם סימור".

סימור גלאס, האח הבכור הנערץ שהתאבד, מופיע גם ביצירות אחרות של ג'.ד. סלינג'ר, למשל ב"הגביהו את קורת הגג, נגרים" ובסיפור "יום נפלא לדגי בננה".

עם סימור כמובן אי אפשר לדבר, והאח הבוגר בבני המשפחה החיים, באדי, בן דמותו של ג'.ד. סלינג'ר, גר במקום מרוחק ואי אפשר להשיגו בטלפון. אבל אחרי שזואי עושה מעשה סמלי ונכנס לחדרם של סימור ובאדי, ומתקשר לפראני (הנמצאת באותו בית) בטלפון, השניים מצליחים סוף סוף לדבר עם סימור שבתוכם, ולמצוא בתוכם את הדמות המכילה ("האישה השמנה") שיכולה לעמוד בפני הביקורתיות המאכלת והערעור המתמיד.

מה שבולט מכול בסגנונו של ג'.ד. סלינג'ר, ומוכר מיצירתו המפורסמת ביותר, "התפסן בשדה השיפון", הוא השפה שנשמעת כמו דיבור. כל מי שיצא לו לרשום ולתעד דיבור אמיתי יודע שדיבור כתוב מהימן שונה לגמרי מדיבור אמיתי, ושסלינג'ר לא חסך מעצמו עבודה סגנונית כשבחר בכתיבה הדיבורית. בתרגום של ניר רצ'קובסקי השפה הדיבורית הזאת זורמת לגמרי, בלי צרימות ובלי אילוצים. איזה כיף!

מאת לי עברון-ועקנין