* * *

 את ספרו המצויין של פאולו ג'ורדנו בדידותם של המספרים הראשוניים גמעתי בשקיקה בנסיעותי ברכבת. אלא שהביטוי "גמעתי בשקיקה" לא מביא נקודה אחת קטנה, אבל חשובה ביותר לתודעה והיא: שספרו של ג'ורדנו אמנם מרתק, אבל גם מרוכז כמו קפה אספרסו איטלקי משובח.
אפשר להתמכר... אבל אי אפשר לשתות יותר מדי בפעם אחת. וכך, בכל פעם שהתיישבתי ברכבת בדרכי לתל אביב או בחזרה פתחתי את הספר, קראתי מספר עמודים ומכיוון שלא יכולתי עוד לעמוד בצפיפות הרגשות שהספר הציף בי, נאלצתי לסגור אותו ולהחזיר אותו חזרה אל תיק הנשיאה שלי כשרק המחשבה על גיבורי הסיפור נשארת מהדהדת במוחי. ממש כפי שמוזיקה נשארת מהדהדת במחשבה גם שעה ארוכה לאחר שהקונצרט הסתיים והד מחיאות הכפיים נדם כבר מזמן.

מהם בעצם המספרים הראשוניים האלה?
מספר ראשוני, אני מניח שכל אחד יודע, הוא מספר המתחלק רק בעצמו ובאחד.
מה שפחות אנשים יודעים (או זוכרים מלימודי בית הספר שלהם) הוא שהמספרים הראשוניים האלה הם בעצם, אבני הבניין של כל שאר המספרים. כל מספר יכול להכתב כמכפלת מספרים ראשוניים, את זאת ידעו עוד היוונים. אבל היכן מוצאים מספרים ראשוניים לאורך רצף המספרים... זו נשארה תעלומה עד ימינו אנו.
אם כך, מה רע כל כך בלהיות מספר ראשוני?
לא רע, אם אתה 2, 3, 5 או 7... הסיכוי שתשתתף במכפלה של מספר אקראי כלשהו גדול.
אבל מה אם אתה מספר ראשוני גדול? כזה שרחוק מאד מראשית ציר המספרים?
או אז נגזר גורלך להשאר בודד, קרוב לודאי.
רחוק ממעגל המספרים.
להתחלק רק בעצמך ובאחד.
בלי חבר, שותף או ידיד.

ומה שמתסכל אפילו יותר מלהיות סתם מספר ראשוני גדול הוא להיות מספר ראשוני תאום. כן... מתברר שיש מספרים ראשוניים תאומים. כאלה שהמרחק בינהם הוא בדיוק 2 כמו למשל: 5 ו- 7; 11 ו- 13; 821 ו- 823... מה מתסכל במיוחד בעניין הזה, אתם שואלים?

אם שאלתם את השאלה הזו סביר להניח שאף פעם לא עמדתם באמת מחוץ למעגל.
כי כל מי שעמד אי פעם מחוץ למעגל וניסה להכנס יודע עד כמה בלתי אפשרית הכניסה.
אינך שייך. אתה לא בן משפחה. אינך רצוי ואין לנו בך עניין.
ועל זה בדיוק מדבר הספר.
על המעגלים הבלתי חדירים האלה שמולם עומדים מי שהינם מספרים ראשוניים במהותם.
על השתיקות.
על הארץ המובטחת הנראית מראש הר נבו ואליה לא נבוא.
על האודה לשמחה שמגיעה, כך סיפרו לנו, בפרק הרביעי... אבל אנחנו לא נזכה לשמוע.

טוב, לא "אנחנו"... רק מי שהוא מספר ראשוני.
כמו אליצ'ה דלה רוקה ומתיה בלוסינו.
שני מספרים ראשוניים תאומים שנפגשו איכשהו ולמרות המרחק הקטן לכאורה בינהם, לא מצליחים להושיט את היד ולגעת. רק לראות.

* * *

אליצ'ה עשתה מלאך בשלג, סתם ככה, בלי סיבה, רק כדי להראות לעצמה שהיא עדיין חיה. היא הצליחה לסובב את הראש לצד אחד ולהתחיל לנשום עמוק, אף על פי שנדמה היה לה שהאוויר שהיא שואפת לא מגיע למטה עד למקום שהיה עליו להגיע. היתה לה תחושה משונה שהיא לא יודעת איך הרגליים שלה מונחות. תחושה משונה שאין לה יותר רגליים.
היא ניסתה להתרומם אבל לא הצליחה.
אלמלא הערפל ההוא מישהו אולי היה רואה אותה מלמעלה. כתם ירוק מעוך בקרקעית תעלה גדולה, מרחק צעדים ספורים מהמקום שבו באביב היה שב לזרום נחל קטן ובראשית החום היו צצים תותי יער, תותים שאם מחכים מספיק, הם נעשים מתוקים כמו סוכריות, וביום אחד אפשר למלא בהם סלסילה שלמה.

* * * 

בטהובן, סימפוניה תשיעית, פרק שני "מלא חיים" (molto vivace)

הקשיבו כמה קשה להיכנס לתוך מעגל המספרים "הרגילים" כשאתה עומד מבחוץ
איש לא שומע את הדפיקות על הדלת בתוך שאון החיים הגדול