סיפור השיכחה/ סטפן מריל בלוק. מאנגלית: עידית שורר. כתר

מעט מאוד כתוב בתקציר על גבי הכריכה האחורית של הספר. וכשבאתי לכתוב עליו אני, מצאתי שאכן קשה מאוד להגדיר אותו, או לתמצת אותו, משום שיותר מאשר תוכן, יש בו חוויה עמוקה.

מחלת האלצהיימר היא אחת מהמחלות מטילות האימה ביותר, ולא רק על הנידונים לה, אלא, ואולי בעיקר, על אלה שנידונו ללוות אותה .ואם, בעודך מלווה את אחד מהוריך בעודו שוכח מי אתה ,אתה מודע לכך כי ישנם חמישים אחוז של סיכויים שגם אתה תחלה במחלה זו, ולא יאוחר מגיל 35, הרי הזוועה גדולה פי כמה.

זהו גורלם של החיים במשפחות שבעורקיהן זורם גן מחלת האלצהיימר המשפחתי המוקדם. המחלה תוקפת בגיל צעיר, תוחלת החיים היא כעשר שנים מרגע ההתפרצות, והיא עוברת בתורשה מדור לדור.

הספר עוסק בשתי דמויות מרכזיות: אייבל, זקן ערירי, אשר שרד את מות אחיו ואשתו, ומקיים את שבועתו לחכות לנצח לבתו ג'יימי, אשר ברחה עם מותם, נושאת עמה את הגן הנורא.

סת, נער בן 15, המלווה את אמו למן גילוייה הראשונים של המחלה ועד לאישפוזה במוסד, ומוצא מפלט במחקרים מדעיים על תולדותיה הגנטיים של המחלה והתפשטותה. תוך ניסיון להכיר את בני משפחתו המורחבת, שהרי כל החולים קרובים בדרך זו או אחרת, הוא יוצא למסע חיפוש קרובים חולי אלצהיימר, ודרכו אנו נחשפים לסיפורים שונים על המחלה בכל שלביה.

אך יותר מהכל אנו נחשפים לפחדים של אלה העומדים מהצד. האם הזוועה מקננת גם בי?

האם העובדה ששכחתי לקנות דבר מה מעידה על "ההתחלה"?

ואיך ללוות אדם אהוב בעוד הוא מאבד את עצמו?

להתכחש? להשלים? לברוח?ואיך לשמור על צלם משפחה?

סיפור השיכחה הוא ספר מרתק על מחלה, על התמודדות, על הזכות לזכור והזכות לשכוח.

ועם זאת, למרות שנושא הספר הוא כה כבד ומאיים, מצליח הסופר לא לגרום לנו לשקוע, תוך שהוא מרענן כל הזמן את זוויות הראיה, וכדברי ה"ניו יורק טיימס":"שואב מכוח החיים ומעניק לדמויותיו אנושיות מכמירת לב..."

מאת אירית ישראלי