ג'ו ספידבוט/ טומי וירינחה. מהולנדית: ענבל זילברשטיין. הוצאת מחברות לספרות

"אני, פרנסי הרמנס, זרוע מתפקדת אחת מחוברת לארבעים קילו בשר משותק. כבר הייתי במצב טוב יותר. אבל אמא בעננים: היא היתה אסירת תודה גם לו נשארה ממני אוזן אחת - בתנאי, כמובן, שאוכל לשמוע בה."

קראתי את הפסוק בגב הספר מכיוון שמצאתי אותו בעמדת המומלצים בספריה. לכאורה אין משהו מושך במיוחד בתיאור הפלאסטי הנ"ל, שהרי מציאותנו פלסטית לשבעה, ואנחנו לא כ כ רוצים להיזכר בה השכם והערב, ובודאי לא כשאנו רוצים ליהנות מספר.
אבל הייתה בקטע הקצר הזה גם תפיסה חיובית של החיים במציאות שנכפתה על ביש מזל ש'נפלה בחלקו' אמא מיוחדת במינה, שמהווה השראה לבנה. שאלתי את הספר, על הילד גדל לנער, שכביכול היגיע לפסגת בריאתו לפי דעת הפילוסופים – יכולתו השיכלית, אך האם די בזה לחיים מאושרים?
עמ' 91 :”בשנה הבאה יגיע תורנו, ואז, אז הם ילכו מכאן … ללמוד או לעבוד, בכל מקרה לעשות משהו שכדי לעשותו הם לא יזדקקו לי … לא ציפה לי כלום באופק וניסיתי לא לרצות יותר מידי. ניסיתי להיות כמו חיה, או בודהיסט".
האם יצדיק את קיומו רק כבורג במכונה תעשייתית, אולי הוא אכן רק זרוע של מכונה פועמת אחת גדולה, בעולם?
ואיך כותב פרנסי? שזוכה לאמונה בעצמו בזכות היחס הכאילו מובן מאיליו של סביבתו: עמ' 48 …"אבל לאנשים .... הם לא רוצים לדעת מה היה באמת. הם מעדיפים להאמין באגדות ובסיוטים שהם מספרים לעצמם … במובן מסוים אני מביא לכך שעבודת ההסטוריונים תהיה מיותרת... הדברים שאני יודע, ולא מה שכריסטוף ושותפיו מספרים. זאת לא האמת זה שקר ופולקלור" .

ג'ו ספידבוט נוחת פתאום כאילו מכדור אחר, הוא משתקע שם בעיירה ההולנדית הנידחת, כאילו לאשש התיאוריה, אם הוא יצליח לבנות אוירון, האם באמת יחוש פרנסי הנכה כי גופו הפיסי מיותר ?
והמניע לבניית האוירון, מה הוא אם לא מניע החיים הראשוני, ועוד יותר לנערים: "למעשה זה פשוט מאד" הוא אמר. “ אם אנחנו רוצים לראות אותה עירומה, אנחנו צריכים לבנות מטוס". כל האומניפוטנציה של הנערות מסתתרת במשפט הזה, כי הכל נראה פשוט וקל להשגה.
(הפסיכולוגיה תאמר שכדי לעבור לשלב של מציאת בן הזוג אני צריך לחוש חופשי, “לעוף").

פרנסי חש כרואה ואינו נראה, תבונתו מציירת לנו עיירה עם שלל טיפוסים, אבל האם הוא באמת בלתי נראה? בלתי נחשב? מיותר ?
נראה לי שהרקע ההולנדי מוסיף נופך של אמון לצורה בה מקבלים את פרנסי כאחד מהם, ההולנדי הטוב, שמתייחס לשונה באמפאטיה וחמלה. המסירות בה עטוף פרנסי, נראית מובנת מאליה, והוא חלק מחיי החברה של בני גילו, זה נראה מובן מאיליו להיות לו לפה, ולעזור לו בכל צרכיו הגופניים. התיאורים נראים כ כ מובנים מאליהם, אין אפילו תחושת דחיה, רק קבלה וכאילו שאי שאפשר אחרת.

שוב ושוב מפתיע הספר בשלל תובנות עמ' 133 למשל: "… “ כותרות העיתונים עברו במהירות מולי כשהטענתי את מכונת הכביסה. לפעמים שקעתי בקריאת עיתונים מלפני שנה. לא היה הבדל רב ביניהם לבין העיתון של היום; הידיעות החדשותיות דומות זו לזו בדיוק כמו הסינים"

יש ספרים שאחרי שאתה מסיים את קריאתם אתה אומר לעצמך, זהו יותר מזה אי אפשר. ברשימה שלי אפשר למצוא למשל את : ”עפיפונים" מאת ר. גארי, "אלה תולדות" אלזה מורנטה, “עלים נושרים" אדלין יו, וגם "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" (יש עוד !...)
ואתה אומר לעצמך: 'מהיום הקריאה תהיה להנאה בלבד'

ואז שוב נוחת לידיך ספר כזה. "ג'ו ספידבוט" הוא כזה.

אוגניה
בלוגילוגי