ב"תפסן בשדה השיפון" אומר הולדן קולפילד שסופר טוב הוא מישהו שאחרי קריאת ספרו מתחשק לך להרים אליו טלפון ולשוחח אתו. באמת יש סופרים כאלה, אבל יש גם דמויות כאלה: לא בכל ספר שאוהבים זה קורה, אבל לפעמים הדמויות הופכות בשבילנו לאנשים בשר ודם, שהיינו שמחים לשבת אתם בבית קפה ולדבר. היצירות האלה (ספרים וגם סרטים וסדרות טלוויזיה), שבהן הדמויות נעשות חברות של הקורא, הן כנראה הנוטות במיוחד להפוך ליצירות קאלט, כאלה שקוראים אותן או צופים בהן שוב ושוב.
 
אני מנסה לחשוב מה יש בדמויות האלה וביצירות האלה שעושה אותן לחלק מחיי, והמכנה המשותף הוא שבתוך היצירות עצמן הגבולות בין הספרות – או בין עולם מטאפורי כלשהו – לבין המציאות נזילים. כך ב"קפקא על החוף" של מורקמי (אבל מצד שני, גם ב"יער נורווגי" הריאליסטי הדמויות נכנסות אל הלב, עד כדי כך שנדמה לי שאני היא שישבתי באולם ההרצאות הריק עם ווטנבה או עם מידורי יום אחד ושתקנו כחצי שעה). 

וכשנקשרים עד כדי כך, גם לא רוצים להיפרד, ולכן הכי כיף אם היצירה האהובה היא סדרה בהמשכים.
 
הסופר הצרפתי דניאל פֶּנַק יצר סדרת ספרים שהראשונים בה תורגמו לעברית, וגיבורהּ הוא בנז'מין מַלוֹסֶן, שעיר לעזאזל במקצועו (!), שאמו מנהלת רומנים עם כל מיני גברים, יולדת להם ילדים, מביאה את הילדים הביתה אל בנז'מין, "אחי המשפחה" האחראי, ומתעופפת לה אל הגבר הבא. הילדים, המתרבים מספר לספר, מתוארים בקווים כלליים, ממש כמו דמויות בקומיקס. למשל זוּט (בצרפתית: le petit . זה שמו) שהמאפיין היחידי שלו הוא משקפיו הוורודים, ותרז, שהיא חובבת אסטרולוגיה וגופה זוויתי (עד שהיא מאבדת את בתוליה בסצנה הזויה במיוחד ונעשית רכה ובעלת חמוקיים). ישנם גם ז'וליוס הכלב האפילפטי, ז'וליה חברתו של בנז'מין, העיתונאית החוקרת שנחלצת בכל אחד מהספרים מהרפתקאות מסמרות שיער, כאילו הייתה גיבורת-על, תיאו ההומו הזקן שבחברתו נקלעים לפעמים לאורגיות עם צעירים ברזילאים חטובים, ועוד. אף שהדמויות משורטטות בקווים קומיקסיים כאלה הן נכנסות ללב ונעשות מוּכָּרות. אולי כי מלוסן עצמו, ואֶחיו, הם חובבי ספרות גדולים, ובעודנו קוראים את עלילותיהם הם עצמם מספרים את מיטב ספרות העולם כסיפורים-לפני-השינה. טשטוש הגבולות מגיע לשיאו כשזוט מתעקש להיוודע מיהו אביו, ובסופו של דבר מתברר שאביו הוא גיבורו של רומן בלשי, ולא אדם שקיים במציאות.
 
עוד סדרה שמטשטשת את הגבול בין הספרות למציאות והיא מהנה וממכרת, אף שבה פחות מתאהבים בדמויות, היא הסדרה של ג'ספר פורד שנפתחת ברומן "פרשת ג'יין אייר" (את הסדרות החדשות של פורד עוד לא קראתי). בעולם שבו הגיבורה הבלשית נקראת תרזדיי נקסט ("יום חמישי הבא") וחוטפים את ג'יין אייר מתוך הספר, ברור מראש שיש כמה שכבות של בדיון ולא בדיון מול כביכול-מציאות. ויש משהו משחרר במשחק הזה ברבדים שונים של בדיון, משחרר ויצירתי ומרנין. בייחוד כשמתברר שמהחלק האחרון של "יוליסס" של ג'ויס נגנבו כל סימני הפיסוק מלבד הנקודה בסוף, והם שמורים בקופסה, וכשהקופסה נפתחת הטקסט שאנחנו קוראים, של פורד, מתמלא, ככה, בפסיקים, ובנקודות.

וכמובן ישנם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, וספריו של טרי פראצ'ט, וסוכנות הבלשיות מס' 1... רוצים לספר על סדרות שאהבתם?

מאת לי עברון-ועקנין