"מחלת האבנים" מאת מילנה אגוס. מאיטלקית: מרים שוסטרמן. עורך התרגום: מנחם פרי.

"מחלת האבנים" הוא אחד מאותם ספרים שקריאתם אינה מסתיימת עם סיום קריאתם. לא רק משום שהסוף שלו שופך אור אחר על הספר כולו, וצריך לארגן את הדברים מחדש בראש ובלב. שהרי גם סיפורי פואנטה ממצים את עצמם, אם לא בקריאה ראשונה אזי בשתי קריאות. את "מחלת האבנים" קראתי רק פעם אחת, השבוע, אבל אני מרגישה שהוא אחד הספרים שנקראים אחרת בתקופות שונות בחיים. ואני מניחה שאם אשאל שלושה קוראים שונים מה הספר אומר על החיים ועל אהבה, על דמיון ומציאות ויצירה, על היחס בין זוגיות ומשפחה לאהבה רומנטית, על היכולת או אי-היכולת לאושר, על מיניות ויצירתיות וביטוי עצמי – כי בכל הנושאים העמוקים והחמקמקים האלה, ועוד, הספר נוגע – כל אחד ייתן תשובה אחרת. ולא שהכתוב מעורפל או חמקמק או פוסט מודרני, אלא שהוא כמו החיים עצמם: חווייתי, מהדהד, וגדול ופלוּאידי מכדי שאפשר יהיה להדביק עליו תוויות.

מתוך מה שנשאר ומהדהד מזדהרת אצלי במיוחד סצנת סקס אחת שמופיעה לקראת סוף הספר, ואיכויותיה הרגשיות והאנושיות העמוקות בולטות במיוחד דווקא מכוח האנדרסטייטמנט, בלי מילות אהבה, אבל עם תנור שמישהו הדליק קודם, ראש לכול, כדי שלמישהי לא יהיה קר.

אבל כבר בעמוד 10 התאהבתי בגיבורת הסיפור התימהונית שבכפר הולדתה אמרו עליה שהיא באה מ"כפר על הירח", רק משום שנהגה לחטוא בכתיבה - וכאן לא מדובר בניסוח מתייפייף אלא בחטא של ממש, שזיכה אותה במכות מקל - ומשום שכל כך, כל כך החשיבה את האהבה ונכספה אליה (המספרת היא נכדתה של הגיבורה):

"... והיתה הולכת לכנסייה לשאול את אלוהים למה, למה הוא כל-כך לא צודק ומונע ממנה להכיר את האהבה, שהיא הדבר הכי יפה, היחיד ששווה את המאמץ לחיות חיים שבהם את קמה בארבע בבוקר לעבודות-הבית, ואחר-כך הולכת לשדות, ואחר-כך לבית-הספר לרִקמה, שהוא שעמום אחד גדול, ואחר-כך למעיין להביא מים ראויים לשתייה עם הכד על הראש, ואחר-כך, אחת לעשרה לילות, אַת נשארת ערה לילה שלום כדי לאפות את הלחם, ואחר-כך שואבת מים מהבאר, ואחר-כך את צריכה להאכיל את התרנגולות. אם אלוהים לא רוצה שהיא תכיר את האהבה – שיהרוג אותה באיזו דרך. בווידוי היה הכומר אומר לה שהמחשבות האלה הן חטא חמור מאוד, ושיש בעולם הרבה דברים אחרים, אבל לסבתא לא היה אכפת מהדברים האחרים."

מאת לי עברון-ועקנין