חונכתי על ברכי השואה. במגירה בשידת סלון ילדותי, הונחו זה לצד זה טלאי צהוב ואוסף בולים צבעוני מימי הרייך השלישי הנושא את דיוקנו של היטלר ובמרכזו של ארון הספרים, מדף הספרים האסורים. 

הספרים נאסרו עלי לקריאה מפני שהכילו תכנים גרפיים בוטים של תוצאות השואה, אם בתצלומי שחור לבן (עוד טרם הובאה השואה בצבע, כפי שהתרחשה באמת,) ואם בטקסטים קשים לקריאה. 

בין הספרים: משפטו של אדולף אייכמן, ספריו של יחיאל דינור, הידוע כק.צטניק: בית הבובות, פיפל וסלמנדרה.

ברור מאליו, שלמרות האיסור ואולי בגללו, הצצתי בספרים האסורים בכל הזדמנות במעין משיכה לדעת, להרגיש ולגעת בהיסטוריה האישית והלאומית שלי.  

ככל שהתבגרתי נוספו עוד ועוד ספרים למדף הספרים האסורים, ביניהם ספרים שנשאו עדות אישית כמאה ילדים שלי, וגם כאלה שניסו להבנות מתודולוגיה להסברת השואה, כמו עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי מאת ויליאם שיירר.

אך ככל שגדל המידע עליו נשענתי כדי ללמוד ולהבין את המורשת המשפחתית שלי, התקשיתי לקבל ולהבין את השפעתה של השואה על חיי האישיים. 

בזיכרון הילדות שלי, שואה קשורה בשיגעון, בסבתא המנופפת במקל, בצעקות הנאצים, על שכן הנכנס לביקור, או במצב הדיכוטומי שבין איסור על השחתת לחם לבין זריקה אובססיבית של אוכל, כמו גם אמירת קידוש ואכילת חזיר בנשימה אחת.

בשנות ילדותי השואה היתה לא רק מעורפלת, מבלבלת ומטלטלת כסיפור משפחתי, אלא גם יותר מכל מצע אמביוולנטי ליחסי משיכה ודחייה. החברה ומערכת החינוך של הימים ההם הדגישה ביתר שאת את נושא הגבורה של יהדות אירופה, את המרידות בגטאות ואת הלוחם היהודי, מה שתאם את האתוס של היהודי החדש כפי שהגדירו אותו מייסדי הציונות והמדינה. לכל היותר הביעו הערכה מסוימת לאלה שמתו בקידוש השם, הבליטו את סיפורו של יאנוש קורצ'אק ואת אחד ממורדי גטו ורשה שקפץ אל מותו עטוף בדגל הלאום. להיות ניצול סתם, התקבל בחשדנות יתרה ולא מעט מהניצולים שהגיעו למדינה הצעירה חשו בושה על היותם ניצולים, והרי לכם עוד סיבה לשתיקתם של אלה שלא נכללו תחת ההוויה של לא כצאן לטבח. 

ואולם, אט אט חילחלו הסיפורים מן הפלאנטה האחרת, לא מעט בזכות בני הדור השני לשואה שהחלו להאיר פינות חשוכות ללא מורא או בושה מתוך הדממה האפלה של בתיהם. 

מתוך חלומותיו של ילד, חיפשתי מודל להִזְדַּהוּת שאינו הגיבור הלוחם, אלא זה החָרֵד לחייו ותמימותו אינה פגה גם בעולם שאין בו רכות מזככת של הורות. (היו לא מעט ספרים שגם הדגישו את בגרותם וחירוף נפשם של הילדים בשואה כמו מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים מאת יוסף ז'מיאן. מודל כזה מצאתי גם בספרו של ק. צטניק, פיפל, שתיאר ילד הנקלע לתוך עולם שבו התום שבהוויתו מצילו וממיתו באותה נשימה:

דמעות מסתרים, אגלי תום צחורים נגרו חרש – חרש על קלסתר-פניו של בניאק. ידיו של מוני חשו אליו לרחמו, לאמצו אל ליבו. הוא לא יכול לעמוד בבכיו של בניאק. הוא החיש אליו את ידיו - - פתאום חש: פניו-שלו בכפותיו, והדמעות הזולגות מעיניו – שלו הן, דמעותיו.

***

בימים אלו, השלמתי את קריאתם של שני ספרים שברצוני לכתוב עליהם בהקשר זה, דווקא משום שנושא השואה בהם הוא ברקע העלילה ולא במרכזה ועם זאת השואה מעצבת את מהלך חייהן של הדמויות בספרים אלו עוצמה שמכה בקורא במינוריות של הופעתה בם. 

הספרים הם הטבלה המחזורית מאת פרימו לוי ואוסטרליץ מאת וו.ג.זבאלד.

דוגמא ראשונה למינוריות זו אביא מאוסטרליץ:

מקסימליאן היה מספר לפעמים, כך זכרה וירה, אמר אוסטרליץ, שפעם אחת, בתחילת הקיץ של 1933, לאחר כנס של איגוד עובדים בטפליץ, כשנסע כברת דרך אל תוך הרי ארץ, נתקל שם בגינה של בית הארחה במטיילים אחדים שקנו כל מיני דברים בכפר אחד בצד הגרמני, בין השאר גם סוג חדש של סוכריות מקושטות בצלב קרס בצבע הפטל, שהוטבע בתוך גוש הסוכר ולכן ממש נמס על הלשון. למראה הממתקים הנאציים האלה, אמר מקסימיליאן, התחוור לו בבת אחת שהגרמנים מארגנים מחדש את כל מערכת הייצור שלהם, החל בתעשייה הכבדה וכלה במוצרים סרי טעם שכאלה, ולאו דווקא מפני שהורו להם לעשות כן, אלא איש-איש מרצונו, מתוך התלהבות מן ההתעוררות הלאומית.

ואילו בטבלה מחזורית פרימו לוי כותב כך:

במגירה היה לי קלף מעוטר, ועליו כתוב באותיות אלגאנטיות כי לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה. מסמך דו-משמעי איפוא, חציו תהילה וחציו לגלוג, חציו מחילה וחציו הרשעה. התעודה היתה מונחת במגירה מיולי 1941, ועתה היה סוף נובמבר; העולם דהר אל אסונו, ומסביבי לא התרחש דבר.

גבור ספרו של זבאלד, אוסטרליץ, גדל כילד בכפר אנגלי, בנם מאומץ של כומר ורעייתו הסגפנים והשתקנים. בשלב מאוחר יחסית בחייו, נודע לו שהוא בנם של פעיל פוליטי ושחקנית, יהודים מפראג. הוא מתקשה לנבור בעברו, אף שזה כופה את עצמו על חייו כעננה שחורה. מרגע שפרצו אל פני השטח זיכרונותיו של אוסטרליץ את עצמו כילד, טרם המלחמה והשואה, מחלחלים לתוכו, כמעט בניגוד לרצונו:

אני זוכר בגדים חדשים שאמללו אותי מאוד, אני זוכר גם את ההיעלמות הלא-מוסברת של התרמיל הירוק הקטן שלי, ולאחרונה אף דימיתי לי שאני חש משהו מגסיסתה של שפת האם שלי, מרחשיה העמומים שמחודש לחודש נהיו חרישיים יותר, ובמשך זמן מה לפחות, כך אני סבור, עדיין הייתה בתוכי כמין קול הלמות או קול שריטה של משהו כלוא שכל אימת שרוצים להקשיב לו הוא נבהל ומשתתק.

לספר של זבאלד מבנה צ'כובי מובהק. תחילתו בתיאורים מתוך מחקריו של אוסטרליץ על מבנים ארכיטקטוניים מתקופתו של ליאופולד מלך בלגיה שתחת שלטונו הקולוניאליסטי במאה ה-19, שועבדה, נוצלה ונטבחה אוכלוסיית קונגו, והשפעת שלטונו לטווח הרחוק יותר, שסכסך בין שבטים שונים, מגיעה עד לרצח העם ברואנדה. המשך הספר בהתעניינות הכפייתית של אוסטרליץ במבני מצודות שנועדו להגן על ערי אירופה מפני תקיפות אויב, ובדיוק כמו האקדח הצ'כובי, מתבררת לאוסרליץ לקראת סוף הספר, עובדת שילוחה של אימו למצודת טרזיאנשטאט,יחד עם שאר יהודי פראג, צ'כיה:

בשלהי הסתיו של 1941, אני חושבת, אמרה וירה, הייתה אגתה חייבת להביא את מקלט הרדיו שלה, את הפטפון והתקליטים שאהבה כל כך, את משקפות השדה ומשקפות האופרה, את כלי הגינה, את התכשיטים, את מעילי הפרווה ואת הבגדים שהשאיר אחריו מקסימיליאן, אל התחנה למסירת חובה של חפצים. בגלל איזו טעות שעשתה תוך כדי הפעולה הזו הורו לה ביום כפור אחד – החורף בא בשנה ההיא מוקדם מאד – ללכת לפנות שלג בשדה התעופה, ולמחרת בשלוש לפנות בוקר, באמצע הלילה ממש, הגיעו שני השליחים מטעם ועד התרבות היהודי, שמזמן חיכתה לבואם, ובפיהם הבשורה שבתוך שישה ימים עליה להיות מוכנה לגירוש.

הספר מלווה בצילומים ובאיורים המעניקים לו נופך של אותנטיות ופותחים בפני הקורא צוהר להתבוננות מעמיקה באוסטרליץ ובסיפור חייו הפתלתל.

***

הטבלה המחזורית מאת פרימו לוי, יהודי-איטלקי, ניצול שואה, כימאי במקצועו, בנוי כפרקים נפרדים לכאורה. 

כותרות הפרקים, כשם היסודות בטבלה המחזורית של מנדלייב, שמצא שכאשר היסודות מסודרים בסדר עולה של מסות אטומיות, תכונותיהם משתנות בהדרגה ובמחזוריות: לאחר כל כמה יסודות, שב ומופיע יסוד שתכונותיו והתנהגותו דומים ליסוד שהופיע קודם לכן. 

תוך כדי תיאור התפתחותו ככימאי, לוי טווה את סיפור חייו כיהודי באיטליה הפשיסטית, טרום מלחה"ע השנייה, בזמן המלחמה ואחריה, אך פוסח כמעט לחלוטין על תקופת שהייתו באושוויץ, עליה כתב בהרחבה בספרו המפורסם, הזהו אדם.

פרקי הטבלה המחזורית נארגים אט-אט למקשה אחת. תשוקתו לחיים של יהודי צעיר בתקופה בה העולם כפי שהוא מכיר אותו, עולמם של יהודי איטליה, הלך ונכחד במחנות ההשמדה. 

בהתייחסו לז'ארגון שהיה נהוג בפי היהודים בני פיאמונטה שהגיעו לאיטליה מספרד במאה ה-16, פרימו לוי כותב כך:

ערכו ההיסטורי של ז'ארגון זה זעום, שכן מעולם לא דיברו בו יותר מכמה אלפי אנשים: אך גדול העניין האנושי שבו, בדומה לכל לשונות-הגבול והמעבר, טמונה בו אל-נכון עוצמה קומית אדירה

הנה כך מתאר פרימו לוי את ניסיונותיו להתקיים ככימאי יהודי באיטליה הפאשיסטית טרם כניסת הגרמנים:

ביוני 1942 דיברתי בגילוי לב עם הסגן ועם המנהל: התברר לי שמלאכתי הולכת ונעשית מיותרת, וגם הם נתנו דעתם לכך והציעו שאחפש עבודה אחרת, באחד הנקיקים הלא רבים שעוד התיר לי החוק.

ואולם, לא פעם אפשר לחוש שלמעשה עולמו ככימאי הוא אנלוגיה מעודנת לחייו שמחוץ לעולם הכימיה:

אבל שנות הריחוק אינן משכיחות ממך טיקים מקצועיים מסויימים, התנהגות סטריאוטיפית מסויימת שבגללה אתה מזוהה ככימאי בכל מצב שהוא.

לקראת סופו של הספר לוי מגדיל לתאר את ההמשכיות המפתיעה של חייו:

אפשר להראות שסיפור זה, שרירותי ככל שיהיה, הוא עם זאת אמיתי, יכולתי לספר אינספור סיפורים, וכולם היו אמיתיים. כולם אמיתיים בפשטות, באופי המעברים, בסדרם ובנתוניהם. מספר האטומים כה גדול שתמיד ימצא אחד שסיפור יתאים לכל סיפור שהומצא באורח שרירותי. יכולתי לספר סיפורים עד אין-קץ על אטומי פחמן שהפכו לצבעים או לניחוח פרחים ;או על אחרים,שהפכו מאצות זעירות לסרטנים קטנים ומהם לדגים גדולים יותר ויותר, ושבו בהדרגה, בתור פחמן דו-חמצני, אל מימי הים, במחול מחזורי מתמיד ומפחיד של חיים ומוות, שכל טורף בו נטרף מיד; על אחרים שהגיעו, לעומת זאת למעמד נכבד, נצחי למחצה, בדפיה המצהיבים של איזו תעודה ארכיונית, או בבד ציורו של צייר מפורסם; או על אלה שנפלה בחלקם הזכות להיות חלק מגרגר של אבקת צמחים, והטביעו את חותמם המאובן בסלעים, לשם סיפוק סקרנותנו.

עוצמתו של ספר זה, מצויה מאחורי הסיפורים וביניהם. לוי נאבק לנהל חיים שפויים בתקופה בה אין דבר שפוי ובסופו של דבר, למרות הכישלון הכמו ידוע מראש, הוא מצליח במאבקו.

לסיכום, נושא השואה שהניב ספרות ענפה שהשפיעה ועיצבה את זהותי כאדם וגם כיוצר, הוא מצע מרובד המאפשר התבוננות מורכבת ומזככת על רוח האדם, שני ספרים אלו מיטיבים לעשות זאת כל אחד בדרכו הייחודית.הסיפור שהם מספרים הוא אוניברסאלי, במהותו, ומאפשר הזדהות עם גיבורי הספרים כבני אדם ולא בהכרח כבעלי זהות לאומית או דתית, מבחינתי זהו אולי הלקח החשוב ביותר שהופנם בי מתוך מורשת השואה, אדם הוא אדם.

מאת גל ברזילי

תודה לאטלס