דינה ואבנר ילדיה של חמדה, וניצה ביתה של דינה הם 3 דורות של משפחה. סיפור המשפחה מוצג בצורה פיוטית, לירית, שכובשת את לב הקורא בדימויים ומטאפורות קולחים כמעט שיריים.
הספר הלירי הזה התנגן בי לאורך כל קריאתו, הוא כתוב בכשרון כה רב פיוט שזור בפרוזה כפנינים, וסיפורי הגיבורים נשמעו לי כמתנגנים. שלושת הגיבורים בני משפחת המקור וסיפורם המתנגן, מסתלסל, מתרחק ומתקרב, מעשה אמן.
הסופרת צרויה שלו אורגת את סיפור חייהם עם סיפור המדינה וקשיי בנייתה, אותם מייצגת חמדה האם. שלו שוזרת בסיפור את המטען האנושי שהביאו הראשונים, את החזון, ההקרבה, והקרבן.
את המטען הזה היא נושאת ללא מרפא כל חייה ושלא מרצונה היא מעבירה אותו לילדיה דינה ואבנר עד שמסלול חייהם מתרחק כל איש למסילתו, ככוכבים בודדים מתקרבים מתרחקים אף פעם לא נוגעים, רק זוהרו המרוחק של זה מאיר על זה לפרקים.
-"'כשאתם מתבוננים בשמים תמיד תראו את מה שכבר היה, את הכוכבים של העבר, היא קובעת בתוגה, הרי שנות אור מפרידות בינינו". (עמוד 184)
-"והיא היא זיכרונו של היקום. היא העדות לבריאה, גם אם הלכה והתקררה, אפשר לחשב לאחור את עוצמתה על פי מה שאנחנו רואים היום, על פי שכיחות היסודות ביקום.” (עמוד 185)
דינה ואבנר חשים בכובד המטען, הם חשים שעוד מעט וגם ילדיהם יירשו אותו. אנחנו מכירים אותם בנקודת המפנה, אימם חולה והם נאלצים להתמודד זה עם זה, ועם העומד בפניהם. הם חשים בשארית חייהם, הם חשים לפתע, שאם לא יעשו מעשה, אם יצטרכו להשלים עם החיים האלה וייגררו במורד הימים הנותרים, הם עלולים להוריש את המטען לילדיהם.
-" קול גברי נמוך ונוגה, קרן יער בודדה, עוד ועוד כלי נשיפה מצטרפים אך נדמה שכל צליל הוא גלמוד”, (עמוד 192)
ואחרי שנדמו לי כשרים בשלושה קולות, כל קול בתורו, נפרדים, כשכל קול מהדהד מרחוק בתודעתו של האחר. בתוך העלילה המרתקת, רוקמת דינה בשארית כוחותיה תפנית עד שנדמה כי שלושתם שרים יחד את אקורד הסיום.

מאת אוגניה (בלוגילוגי)