"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. עורכת התרגום: דליה טסלר

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" הוא שם ספר של ריימונד קארבר, ובהשפעתו קרא מורקמי לממואר שלו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". וגם אני יכולה לשאול, על מה אני מדברת כשאני מדברת על מורקמי.

וכעת אני משיבה, שאני מדברת על חבר קרוב ואהוב, שהסיפורים והרומנים שלו נטבעים בי לא כחומר קריאה אלא כמו זיכרונות, כמו סיפור שמסופר היישר אל אוזני בקול ובמילים ובסגנון מובחן של חבר טוב.

אבל כשהתחלתי לקרוא את ספר הריצה הזה, נקלעו יחסינו למשבר. לא בדיוק משבר, אלא שמידרתי את מורקמי. את הרומנים שלו אני אוהבת, אמרתי, אבל כשהוא סתם מדבר, הוא טרחן. וגרוע מזה: הוא אחד כזה שחושב שאורח חייו הוא הנכון, ולי לא נותר אלא להנהן ולהתרחק.

והנחתי את הספר בצד לזמן מה, אבל לא החלטתי לנטוש אותו, כי בכל זאת, זה מורקמי.

וכשחזרתי, נתקלתי בקטע שגרם לי לרצות ליפול על צווארו של חברי הוותיק ולנשק את שתי לחייו:

"לפעמים אומרים לי דברים כמו: 'מורקמי-סאן, אם תמשיך בחיי היומיום הבריאים האלו שלך, האם לא יגיע רגע שבו לא תהיה מסוגל כבר לכתוב רומנים?'. [...] נראה שביפן יש אנשים רבים שמחזיקים בדעה הזאת: כתיבת רומנים היא ביסודה פעולה לא-בריאה [...]

ביסודו של דבר אני מסכים עם הצהרה זו, האומרת שכתיבת רומנים היא מלאכה לא-בריאה. כשאנחנו מבקשים לחבר רומן, כלומר כשאנחנו מנסים ליצור סיפור באמצעות כתיבה, פורץ ועולה אל פני השטח מעין רעלן שהיה חבוי עד אז ביסוד קיומנו האנושי. סופרים, מי יותר מי פחות, ניצבים פנים אל פנים אל מול הרעלן הזה, וחייבים לטפל בו במיומנות, מתוך מודעות לסכנות הטמונות בכך.[...]

אבל אני חושב שמי ששואף להמשיך לכתוב רומנים כמקצוע, ולאורך זמן, חייב ליצור לעצמו מערכת חיסונית המסוגלת לעמוד בפני הרעלן המסוכן (ולעתים אף הקטלני) הנמצא בתוכו."

מאותו רגע והלאה, קראתי בהתמסרות ובעניין ולא הייתה שום טרחנות. רק חוכמה. ואז מצאתי עוד פנינה יקרה שהדהימה אותי ממש:

"ורוב הדברים שהם בעלי ערך אמיתי הם דברים שאי אפשר להשיגם אלא באמצעים שלכאורה אינם יעילים."

אולי לרוב האנשים בעולם, המשפט הזה לא נראה מדהים. אבל אליי הוא הגיע מדויק וצלול ובעִתו. ובראשם של הדברים בעלי הערך – אהבה. שמושגת באמצעים כל כך לא יעילים: המון המון שיחות. לחלוק פרטים טריוויאליים. להקדיש המון המון זמן. להסתכל במישהו שישן. לתת את כל הלב גם כשלא מקבלים עודף. להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו, עד שמוצאים בו אוצרות.

מאת לי עברון-ועקנין