"קול היד האחת". תרגום מיפנית, הערות ועריכת הנוסח העברי: יואל הופמן. נוסח עברי: דרור בורשטיין

ב-1971 או 1972 ישבתי בחדרו של פרופסור סֵיזָן יָנָגִידָה באוניברסיטה הזן בודהיסטית שבקיוטו, יחד עם תלמידי הסמינר שלו, ולגמתי תה מר.  

"כל אותם קוֹאַנִים" (חידות זן), שאלתי אותו, "יש להם תשובה במפגש שבין חכם הזן לנזיר. אלא שהנזיר נשבע שלא יגלה לאיש את התשובות האלה. האם מעולם לא הוּפרה השבועה הזאת?".

"הוּפרה", ענה פרופסור יָנָגִידָה, "ישנו הספר השחור".

"מהו הספר השחור?", שאלתי. אבל הוא סירב להשיב.

שאלתי סוחר שמתמחה בכתבים בודהיסטיים על "הספר השחור שיש בו תשובות לחידות של חכמי הזן". הוא השיג עותק אחד תמורת סכום שהיה שווה אז, אני חושב, להוצאות המחיה של משפחתי לחודש שלם.

הספר היה אכן שחור והיו בו התשובות ה"סודיות" לחידות זן כפי שנהגו במנזרי יפן (של כת רִינְזַאי) מאז סוף המאה ה-18. רובו הגדול של הספר הזה מובא כאן בתרגום לעברית.

מאז חלפו כמעט ארבעים שנה ואני עדיין סבור שבדברי ימי ההגות, במזרח ובמערב, זן בודהיזם הוא אחד מהיפים שבניסיונותיו של האדם להבין משהו. שלא כמו בפילוסופיה המערבית יש בזן תנועה. יריקה. שיר. מה לא?

  אבל מי שמרחיק עד סין או עד יפן כדי להבין את הדברים האלה דומה לאדם שמבקש להשתיק את צליל קולו בצעקה.

כך כתב יואל הופמן, שתרגם את הספר השחור הסודי לאנגלית, ועל פי תרגומו הכין דרור בורשטיין את הנוסח העברי.

אף אני, שמעולם לא למדתי זן, התרגשתי מהידיעה שאני מחזיקה בידיי משהו אסור או קשה להשגה.

אבל כשהתחלתי לקרוא, שכחתי את העניין הזה. אני מניחה שכל מטאפורה (הראשונה שעולה בדעתי היא "לנסות להחזיק מים") שאנסה להחיל על החוויה של קריאת דיאלוג זן תהיה שחוקה ובנאלית. ובכל זאת, מעבר לצחוק (פעמים רבות התשובה המוצעת לחידת זן זו או אחרת היא "התלמיד סוטר על פניו של המורה" וזה מפתיע ומצחיק)  הרבה מן הספר הזה מחלחל פנימה בעת הקריאה. למשל חוסר ההבחנה בין 'עיקר' ו'טפל', 'גבוה' ו'נמוך', כי הכול בעצם אחדות אחת (ותודה לדרור בורשטיין על המבוא המאיר עיניים). ועוד יותר מזה – בספר מופיעה לפעמים השאלה "אחרי שתשמע את קול כף היד האחת [שפירושו, בעצם, תגיע להארה/ להתעוררות הנכספת] – מה תעשה?" והתשובה ה'נכונה' היא מה שהתלמיד היה עושה ממילא: "אעסה את גבך, אשטוף את הרצפה, אבשל את הארוחה" – ולטובתנו הקוראים נוספה גם ההערה, שעבור הקורא התשובה הנכונה תהיה "אמשיך לקרוא" – וכמה זה נכון, שהרי מי כמוני יודעת, אבקר באילו מחוזות רגשיים ורוחניים מופלאים שאבקר, אחר כך תמיד תמתין לי, בשפעתה הסיזיפית העיקשת, ה כ ב י ס ה.

הפוסט מאת לי עברון-ועקנין