"צללים צרובים" מאת קמילה שאמזי. מאנגלית: עידית שורר. כתר

"צללים צרובים" ריגש אותי מאוד. הוא ריגש אותי עוד לפני שידעתי על מה הוא, כדרך שכתיבה טובה מרגשת: נשאבתי מיד אל המתרחש, חשתי את שחשו הדמויות, ונהניתי מהכתיבה הפיוטית שנוגעת ברגעים ותחושות מהותיים בחיים. לאט לאט, כשהתחלתי להבין על מה הספר, הוא המשיך למצוא חן בעיניי. משום שהוא עוסק בשייכות מחד ובקוסמופוליטיות מאידך; כלומר, איך אדם שמרגיש, מסיבות שונות שבדרך כלל אינן תלויות בו, לא שייך במקומו הטבעי, מפתח דווקא יכולות ושאיפות שעושות אותו לאיש או אשת העולם הגדול; ואיך ההיסטוריה והמאורעות הגדולים מסיטים יחידים ממסלולם, אבל היחידים האלה ממשיכים להיות יחידים, ומסוימים, ובעלי אישיות משלהם וצרכים ואהבות.

"צללים צרובים" נפתח בנגסאקי ב-1945, בסיפור אהבה בלתי צפוי בין יפנית לגרמני, שנקטע בגלל המאורע המפלצתי והבלתי צפוי עוד יותר שייקשר לנצח עם שמה של העיר הזאת. והוא מסתיים בתגובתה של ארצות הברית לנפילת מגדלי התאומים, ובין לבין הוא עוקב בדילוגים אחרי גורלן של שתי משפחות, והציר המרכזי הוא דמותה של הירוקו טנקה, השורדת האולטימטיבית, מלאת החיוניות והסקרנות, שהאימה שצילקה את חייה לא נטלה ממנה את היכולת להאמין בבני אדם.

אהבתי שקמילה שאמזי (סופרת בריטית-פקיסטנית, מבוגרת ממני בשנתיים בלבד – ילידת 1973 – וזה כבר הרומן החמישי שלה) משרטטת דמויות שונות ומסלולים שונים; למשל, שהיא מיטיבה לשרטט דיוקן של נישואים כושלים ומנוכרים, שהזמן איכל, עם המבט האירוני שדורש דיוקן כזה מן המחברת, אבל באותו ספר היא משרטטת גם זוג אחר, זוג שאהבתו כן עמדה במבחן הזמן, ולא רק רומנטיקה יש שם אלא פכים קטנים ומשכנעים של חיים.

הדבר היחיד שאהבתי פחות ב"צללים צרובים" היה הסיום, שהרגשתי שנכתב כדי למתוח ביקורת על ארצות הברית שאחרי 11 בספטמבר, ולא משום הביקורת הוא הפריע לי (דווקא הובעה בספר גם הרבה הערכה אל ארצות הברית כארץ המהגרים האולטימטיבית, ביתם של חסרי הבית), אלא משום עצם המגמתיות, האילוץ החיצוני שכופף פתאום את זרועה של העלילה החיה והנושמת.

מאת לי עברון-ועקנין