מצרפתית: עמנואל פינטו.
סדרת ושתי (רסלינג) בשיתוף הוצאת כתר, 2011. 180 עמ'.

היה מי שכינה את צ'כוב “מופסן הרוסי” בניסיון להחמיא לו. יש דמיון בסגנון הכתיבה של השניים – ציניות מרירה ומלנכולית עוברת כחוט השני בסיפוריהם. יש גם הבדל ברור: מופסן תיאר סיפור שלם, מתחילתו ועד סופו; צ'כוב נתן לנו טעימה מחייהן של הדמויות. מופסן כתב לאורכם של הדברים, צ'כוב לעומקם.

גילוי נאות: זו הביוגרפיה הראשונה שקראתי מעודי. קראתי מספר אוטוביוגרפיות, אבל ביוגרפיה שנכתבה בידי אדם אחר, זר – פשוט לא הזדמן לי. מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב: “איך היא יודעת? איך ידעה נמירובסקי מה חש צ'כוב בילדותו תחת נחת זרועו של אביו הגס והאלים? איך ידעה שישב לחלון עם אהובתו והביט תנועת העצים ברוח?” סביר להניח שמעט ליקטה ממכתבים ומיומנים, ומעט השלימה בעצמה. ובסופו של דבר, אחת היא אם ידעה או אם בדתה קטעי רומן מראשה הקודח.

הספר הזה, המוגדר כרומן ביוגרפי, מכניס אותנו אל עולמו של אנטון פוולוביץ' צ'כוב, איש מריר אך אוהב חיים. אנחנו מלווים אותו מראשית ילדותו ועד למותו האומלל משחפת. בדרך, נגלות לנו נסיבות חייו המורכבות; מה הניע אותו לכתוב, וכיצד יצא מטנגרוג הקטנה לטייל ברחבי רוסיה הגדולה – כשבלבו נותרת תמיד כמיהה למוסקבה, העיר הגדולה, התרבות, התיאטרון.

מעט מיצירתו של צ'כוב קראתי בתיכון כחלק מלימודי הספרות. כמעט מיותר לציין שמסגרת לימודי התיכון (לפחות בבית הספר שלמדתי בו אני) אינה המחמיאה ביותר ליצירות ספרות ראויות. הקריאה ברומן של נמירובסקי שופכת אור חדש ומרענן על הסיפורים והמחזות שהיכרתי, ומגרה לעיין באלה שטרם הזדמנו לידי.

נמירובסקי היא מספרת בחסד. זהו הספר השלישי שקראתי פרי עטה, לאחר ג'זבל (הוצאת רסלינג, ??) וכחום הדם (הוצאת כתר, 2009), אך זהו הספר הראשון שבו היא מתגלה ונחשפת בעצמה. הכתיבה בגוף שלישי על הסופר האהוב מגלה אותה בהערצתה ובצניעותה – אנו קוראים אותה אסירת תודה על נסיעתו לסיביר שהוציאה מתחת ידו סיפורים רבים ונפלאים, ומרגישים שגם אנחנו יחד אתה, מתחקים אחר מאורעות חייו בהערכה ובתחושת החמצה. תחושה שכנראה ליוותה את צ'כוב רוב חייו, אף על פי שלא העז להתלונן.

נמירובסקי עשתה מחקר מעמיק ומקיף, ומצטטת מכתביו של צ'כוב עצמו כמו גם של הסובבים אותו. מרשים לגלות את רמת הפרטים שעד אליהם מגיעות ידיעותיה, ומרשים עוד יותר לחשוב שכתבה את הרומן הזה בזמן מלחמת העולם השנייה, בעת שהסתתרה מן הנאצים. בעצם כתיבתה עליו, ברחה נמירובסקי מן המציאות הנוראה של המלחמה אל עולם הספרות המבטיח והבטוח. היא נאחזה בצ'כוב כהשראה, כמופת למי שנותר בדחן אופטימי גם על ערש דווי ושרומם את חייו מעוני לגדולה.

מילה על התרגום: עמנואל פינטו תרגם נפלא, קולח ומרתק, כמו כתבה נמירובסקי את ספרה בעברית.

מומלץ לקרוא, ולדאוג שיהיה לידכם סיפור של צ'כוב לרוויה בסיום הרומן.

מאת ליאור בצר