בית קברות לפסנתרים/ ז'וזה לואיז פיישוטו

הוצאת כנרת זמורה ביתן

פיישוטו מוגדר על גבי כריכת הספר כסופר הפורטוגלי המבטיח הבא. אינני מכירה מספיק את הספרות הפורטוגלית כדי להתייחס לסופרלטיב הזה, אבל אין ספק שכתיבתו היא מיוחדת מאוד, לרגעים על גבול השירה, ובכך אף הזכירה לי לפרקים את כתיבתו של ארי דלוקה בספרו "הר אדוני".

הספר "בית קברות לפסנתרים" מספר את סיפורה של משפחת נגרים בליסבון, פורטוגל, אשר בצד הנגרייה שלה יש להם מחסן גדול ובו פסנתרים ישנים, בחלקיהם הם משתמשים לתיקון של פסנתר מקרי זה או אחר. לא מוסבר בספר מה המשמעות של הפסנתרים לבני המשפחה ונקודה זו נותרה עלומה בעיניי.

את הספר מספרים לסירוגין הסב, אשר מת בתחילת הספר ומשם מתחיל סיפורו, הבן, אשר דמותו מבוססת באופן חלקי מאוד על רץ המרתון הפורטוגלי פרנסישקו לאזרו, שהתמוטט ומת תוך כדי ריצת מרתון בשוודיה, ולרגעים בודדים מאוד גם ע"י הנכד, בנו של פרנסישקו.

אחד הדברים המבלבלים בספר הוא המעבר בין המספרים והצורך להשקיע מחשבה במעקב אחרי כל אחד מהם.

חלקו של פרנסישקו, רץ המרתון, מסופר תוך כדי ריצת המרתון האחרונה שלו, ובנוי כרצף מחשבות הקופצות מנושא לנושא וחושפות בבלבול את סיפור חייו. סגנון הכתיבה מעביר את תחושת המאבק הכרוך בריצה, ואת היחלשותו ההולכת וגוברת של פרנסישקו.

תוך כתיבה הנעה בין פשטות לבין עושר פיוטי, חושף בפנינו פיישוטו חיים של משפחה, שלושה דורות החיים זה לצד זה, על תקוותיהם, חלומותיהם, אכזבותיהם והאלימות החודרת אל ביתם.

כאשר פיישוטו מתאר תצלום משפחתי הוא כותב:"בשביל מי שיראה אותנו שם נשאר תמיד באותו גיל. תמיד נהיה באותו רגע...לפניו עשינו דברים שהביאו אותנו אליו. אחריו עשינו דברים שהרחיקו אותנו ממנו. אבל באותו רגע היינו מאושרים".

כאשר הוא מתאר את יום ראשון(יום השבתון) הוא כותב:"הציפורים חופשיות יותר בימי ראשון. הן חגות באוויר ומציגות את עצמן לראווה, כי הן יודעות שהאנשים שמים לב אליהן יותר. הרעש ברחוב שונה בימי ראשון: הקולות מתיישבים, חסרי דאגה, בחלל שהותירו הקולות המחוספסים של ימות השבוע".

הספר דורש ריכוז ומחשבה. צריך לטעום אותו לאט לאט. כדאי!

מאת אירית ישראלי