"ילדת פלא" מאת רוי יקובסן. עברית: דנה כספי

"ילדת פלא", המתרחש בנורווגיה הרחוקה ומאפשר צלילה ריאליסטית נדירה אל הווי של התבגרות בדירות שיכונים באוסלו בשנות השישים, הזכיר לי דווקא את "מומנט מוסיקלי" של יהושע קנז. בשניהם מתואר ברגישות ילדית דקה תהליך התרחקות של אם מבנה, תהליך שהפסיכולוגים כתבו עליו רבות, אבל מאירי עיניים ככל שיהיו פרויד, לקאן או מלני קליין, דבר לא ישווה לתיאור מגובה עיניו ולבו של ילד.

פין ואמו הגרושה חיים בסימביוזה מופלאה בדירת השיכון שלהם באוסלו, עד ששני מאורעות מפתיעים מכניסים זרים אל גן העדן הדיאדי שלהם: אמו של פין משכירה חדר לדייר, קריסטיאן, המביא עמו מקלט טלוויזיה נחשק, ואוספת אל ביתה את לינדה, אחותו הצעירה של פין, בת לאביו ולאשתו השנייה. אביהם של לינדה ופין, המכונה בספר "מפעיל המנופים" ומוכר לבנו בעיקר מתמונה אחת ישנה שבה הוא אכן מפעיל מנוף, מת, ואמה של לינדה – שאף היא מכונה על פי עיסוקה, "הספרית" – נרקומנית ואינה מסוגלת לטפל בה.

פין אמנם מקנא בהתחלה באחות שהופיעה פתאום ואפילו נושך באכזריות את שתי האצבעות של אמו שבהן אחזה לינדה כשהגיעה, אבל במהרה הוא מפתח נאמנות עזה לאחותו ומגונן עליה מפני הילדים והדייר כאחד, והודף כל התייחסות אפשרית לכך שלינדה, שלא תמיד עונה כשמדברים אליה, ושאוהבת מאוד חזרות (למשל לקרוא שוב ושוב את הדף הראשון בספר), "מפגרת".

רוי יקובסן הצליח ליצור בדמותה של לינדה ממש תחושת נוכחות פיזית של ילדה, ילדה שוכבת על בטנה ומציירת, ילדה צוחקת, ילדה אוכלת וחומדת פרוסות לחם נוספות, ולכן קשה לקורא שלא להצטרף לאח הגדול בפוזיציה המגוננת, אולי אפילו כשהוא הולך ומרביץ מכות רצח לילד שהציק לה.

ברקע מצוקות הילדות של פין ולינדה עומדת דמותה של האם, אם יחידנית, עכשיו לשניים, שהצעירה שבהם היא אולי ילדה עם צרכים מיוחדים, שצריכה לתמרן בין עבודה בחנות נעליים לבין תביעות ההורות ולבין חיזוריו של הדייר שאולי היא קצת תלויה בו, ולא ברור מה היא מרגישה. ככל שנפרשת העלילה מתגלים גם קשיים נוספים של האם, שנובעים ממאורעות שהתרחשו בילדותה שלה.

ועוד שברים ומשברים צפויים לפין ולאמו, שלא אפרט אותם כאן כדי לא לקלקל את העלילה. אספר רק על רגשותיי המעורבים בעת הקריאה, מצד אחד התפעלות, כי ברור היה לי שרוי יקובסן עשה מעשה אמנותי בעל משמעות וסיפר את הסיפור שלו, גם אם לא בדיוק את האוטוביוגרפיה שלו, לא משנה; את הסיפור – ומצד שני מועקה, כי "ילדת פלא" גרם לי להרגיש בעיקר שהחיים קשים, בלי אור בקצה המנהרה (למרות שיש אופטימיות בסיום) ובלי שום קתרזיס משחרר.

מאת לי עברון-ועקנין