האסופית: אן מהחווה הירוקה / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

אן מאבונלי / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

אן שרלי / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

"האסופית" היה אחד מספרי הילדות שלי שאיבדו את כריכותיהם (ואויה, זה היה בכלל הספר של אחותי), כפי שקרה לאהובים ולקרואים ביותר, ואכן הייתי מכורה לקורותיה של היתומה הג'ינג'ית (שמשום מה היה נורא בעיניה להיות ג'ינג'ית, ואני דווקא נורא רציתי) שאח ואחות עריריים בגיל העמידה אימצו אותה לאחר שביקשו שישלחו להם מבית היתומים ילד שיעזור בעבודות החווה, והנה בטעות הגיעה ילדה. אן בת האחת-עשרה, שהתאפיינה ברגישות רומנטית ודמיון מפותח, כבשה את לבם של מתיו הביישן ומרילה המאופקת ובסופו של דבר השתלבה היטב בחיי אבונלי, כפר קטן וקרתני למדי באי הנסיך אדוארד שבקנדה.

שלושת הכרכים של קורות אן שתורגמו לעברית יצאו עכשיו בשנית בעריכה חדשה של דנה זייברט (אני, אגב, בעברי המכור קראתי גם את ההמשכים הנוספים אשר בצדק לא תורגמו לעברית, קורותיה של אן כרעיה ואם, שהיו חינוכיים ומשעממים). אבל אני לא יכולה באמת להשוות את חוויית הקריאה של עכשיו לחוויית הקריאה, או עשרות הקריאות, שבילדות, הרי אני לא באמת זוכרת מה חשבתי והרגשתי מלבד כמה סצנות מפתח שריגשו אותי (אן ודיאנה כורתות ברית חברות; אן שוברת את לוח הצפחה שלה על ראשו של גילברט בליית; אן מפליגה בסירה בדמותה של גיבורה רומנטית וכמעט טובעת).

אז מה כן דיבר אליי כיום בשלושת הכרכים האלה, שיש בהם גם רגעים של טרחנות ושל דידקטיות יתרה?

קודם כול, מרילה. הדודה המאמצת הקשוחה של אן (כה קשוחה שאפילו אי אפשר לקרוא לה אם מאמצת), שמתקשה כל כך להביע רגשות ודווקא כשלבה עולה על גדותיו היא נהיית עוד יותר עוקצנית וביקורתית. מנקודת מבט ילדית מרילה נראית מאיימת, מנקודת מבט של היום – העוקצנות והיובש שלה עדיין מעצבנים לפעמים, אבל גם נכמר הלב על אישה שחיה חיים כל כך מצומצמים, לפחות עד שהגורל הקרה על דרכה ילדה ג'ינג'ית משונה ומקסימה. ומעניינת הבחירה של לוסי מוד מונטגומרי לעשות את מתיו ומרילה אח ואחות ואפילו לא זוג נשוי חשוך ילדים, שני אנשים שחיים בחווה מרוחקת וגישתם הכוללת לעולם ולחיים היא הימנעות.

שנית, לגבי אן כל הזמן מדברים על הדמיון המפותח שלה, וגם היא עצמה מדברת עליו באופן שאני תוהה אם הוא אמין, אבל יש גם סצנות שממחישות אותו באופן נפלא, והנה דוגמה לאחת שגם הזדהיתי איתה מאוד: ערב אחד מרילה מוצאת את אן בוכה ועצובה. לשאלתה מה קרה מתברר שאן בת האחת-עשרה דמיינה שבעתיד חברתה הטובה דיאנה תינשא לאיש, ומרוב שנסחפה בדמיונות כבר חוותה את הפרידה והאובדן ואת השנאה לבעלה העתידי של דיאנה שיגזול ממנה את קרבתה. כמי שמסוגלת גם כן להיטלטל ברגשות עזים בגלל תרחישים דמיוניים ומחשבות, נפעמתי (וגם צחקתי) מהסצנה הזאת.

בספר השלישי, "אן שרלי", שבו אן סטודנטית בקולג', למרות פערים עצומים של תקופה ומיקום טעמתי מחדש את ימי לימודיי באוניברסיטה, וגם התאהבתי באחת מדמויות המשנה, חברתה של אן ללימודים פיליפה, השטחית לכאורה אך חכמה ובעלת לב. לגבי אותה פיליפה זכרתי מילדותי רק את המקרה הנורא שמאז קראתי את הספר, תמיד פחדתי שיקרה גם לי: היו לה שני מחזרים, ופעם אחת היא הכניסה את המכתב שכתבה לכל אחד מהם, למעטפה של האחר. ברבות השנים, זכרתי את זה כאילו אירע הדבר לאן עצמה.

ואם כבר מדברים על רומנטיקה – זהירות, ספוילרים מתחת לתמונה:

חלק מהרומנטיות של אן הוא הסירוב להכיר ברגשותיה האמיתיים כלפי גילברט בליית, ידיד (או יריב) ילדותה ונעוריה, שגדל איתה באותו הכפר. היא עורגת אל זָר אפל ומסתורי. אבל במקרה הזה לוסי מוד מונטגומרי עשתה לעצמה עבודה קלה מדי. הזר הכהה והמסתורי, רויאל, שאני שכחתי לגמרי את קיומו במהלך השנים ובצדק, הוא משעמם לגמרי, וגילברט הוא באמת בחור כארז, ונורא אוהב את אן, ושאפתן, וחתיך. מכאן רק נותר שאן תתוודע לרגשותיה האמיתיים ותתגבר על השטויות שלה, כיאה לסיפור התבגרות נשי, שגם אם גיבורתו היא רומנטית ומוכשרת לכתיבה, ייעודה אינו לכבוש את העולם, אלא להקים בית עם איש טוב שאפשר לסמוך עליו, ולהעמיד צאצאים.

מאת לי עברון-ועקנין