"ואולי לא היו", שולמית לפיד

ביומיים חיסלתי את ספרה של שולמית לפיד, "ואולי לא היו". איכשהו בסוף כל פרק החלטתי לקרוא גם קצת מהפרק הבא. קל להתמכר לדמויותיהם של מיקי וסידי (לאה), זוג צעיר שעלה מהונגריה לישראל ב-1934 לבנות משפחה וחיים וחלומות בתל אביב קשת היום מחד והתוססת מאידך. קל אפילו עוד יותר להתמכר לתל אביב של אז העולה מדפי הספר, תל אביב של צעירים שעזבו את הבית, ואחר כך תל אביב של יתומים, שמצד אחד הם עובדים בפרך וסובלים מרעב (ואת זה קשה לקרוא, בעיקר כשמדובר בשושנה, בתם של מיקי וסידי, כשהיא רכה בשנים), ומצד שני יש להם אנרגיות בלתי נדלות והם גומאים וגומעים את הרחובות, את חוף הים, את ההצגות והמופעים ואת בתי הקפה. ואולי משום שהם מתגוררים בדירות קטנות, שוכרים ומשכירים ומצטופפים שתי משפחות ושלוש בדירה, הם מרבים כל כך לצאת.

מיקי וסידי הם זוג מרשים. בעיירה בהונגריה היו הבדלי המעמדות ברורים, ואם מיקי דויטש המיוחס והמקסים חיזר בתקיפות אחרי סידי בעלת המראה הצועני, הרי זה רק מתוך משיכתו אליה ולא משיקולים מעשיים. מיקי היה עיתונאי שחלם לכתוב רומן, שניהם קראו שירה ומיטב השירה ההונגרית נטל חלק בחיזור שלהם; בארץ ביקש מיקי להותיר מאחוריו את הכתיבה ואת מיקי הישן בכלל, ולעסוק בעבודת כפיים. אבל ההתפעמות משירה לא נטשה אותו, ובהתרגשות הביא הביתה ספר של אלתרמן, אותו אלתרמן שלצדו ישבו בכסית.

המשיכה בין מיקי לסידי כנראה לא התפוגגה עם השנים, אבל הם הרבו לריב, הסתירו זה מזו סודות, ובעיקר לא שיתפו זה את זו במועקה העצומה, בחרדה ובאובדן שהתעצמו בנפשם מאז הפסיקו להגיע המכתבים מהבית ועד שהגיעו הידיעות האיומות על שואת יהודי אירופה, ולבסוף הפליטים עצמם.

הרומן מתמקד בסידי ובמיקי, ולגבי בתם שושנה, הקורא מקבל תמונה חיצונית של ילדותה: הערבים שהוריה יצאו והיא נשארה עם שכנים או עם חברות, המשחקים למטה ברחוב עם הילדות השכנות, יום הולדת 11 שהוריה שכחו, רעב ורעבתנות מתמדת, וגם דומה שיש בה קורטוב מהתכונות של אמה, סערה פנימית, שאפתנות ונחישות. אבל מה מתחולל בתוכה ובנפשה, אין מספרים לנו, וזה מעניין במיוחד כי בסוף הספר מופיעה הקדשה של שולמית לפיד לחברות הילדות שלה, שילדותה וילדותן היו ההשראה לספר זה.

הספר מעורר כמיהה לערוך מסע קצר בזמן ולבקר בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, ובעיקר לפקוד את התיאטראות ואת בתי הקפה, אבל לצד מכונת הזמן צריך גם איזה כישוף שיאציל על קוראת נרפית כמוני גם מעט מן המרץ, התושייה והיכולות של סידי, שידעה לבשל שבעה מאכלים שונים מלחם, לתפור, לרקוד, להמציא פרנסות שונות ומשונות ועם כל זה, ועם הטראומה הבלתי ניתנת לעיבוד של מה שעלה בגורלם של הוריה ואחיה, לא לאבד ולו שמץ מאהבתה העזה לחיים.

מאת לי עברון-ועקנין