"ואולי לא היו" / שולמית לפיד (כתר)

גל המחאות הכלכליות שסחף את ישראל בחודשי הקיץ האחרונים, עורר יחד איתו גם נוסטלגיה והתרפקות על העבר. המנהיגים הם לא אותם המנהיגים, החיים כאן הופכים לקשים יותר ויותר, לא קל לגמור את החודש, המינוס בבנק מאיים והאנשים- הרי בטוח שפעם הם היו יותר נחמדים אחד לשני. לא?

פעם, כך היינו רוצים לחשוב על עצמנו, לפני שנות אור, עוד לפני קום המדינה, היו כאן אנשים אחרים, הייתה כאן תקווה למשהו חדש, לאיזו ישות אלמותית שתעלה מהשרידים ותביס את מכאובי הגלות. היה פה חזון ואפילו אם היה זה "חרא של חזון" לפי המערכון של "החמישייה הקאמרית", הרי שזה עדיין חזון הרחוק שנות אור מסימוסים והצבעות ורייטינג וריקנות. היו כאן אנשים שהיו מוכנים לתת מעצמם, היו כאן שאיפות והיה ניסיון לבנות משהו מכלום. והיום, מקץ כמה עשרות שנים, אפילו לא עברה מאה, ואנחנו כבר נבולים ומיובשים, חסרי כוחות וסבלנות זה כלפי זה ובמיוחד כלפי המדינה שאבדה לנו בדרך.

מי שמתגעגע לימים שבגרוש היה חור, או חושב שפעם היה בטוח טוב יותר ומבלה את ימיו בחלימה על מכונת זמן שתיקח אותו אחורה, אולי מוטב שיקרא את ספרה של שולמית לפיד "ואולי לא היו" העוסק במדינת ישראל של שנות השלושים והארבעים הנאבקת על קיומה לקראת ההקמה שבדרך. שולמית לפיד ידועה כמי שמתעמקת בנבכי העבר הישראלי והציוני ומראה גם את הצדדים הנוסטלגיים שלו אך גם את הצדדים הפחות יפים עליהם לא יספרו לכם בשיעורי ההיסטוריה ובטיולים השנתיים.  היא עשתה זאת גם בספרה "גיא אוני" שנכנס לקאנון הספרותי העברי וגם בספר ההמשך שלו "חוות העלמות".

התמונה העולה מהספר "ואולי לא היו" היא אולי תמונה חדורה באידיאלים, חזון והגשמה. אך היא בוודאי לא קלה יותר מזו הנשקפת מתוך שלטי המחאה בשדרות רוטשילד. אז המחסור היה מורגש הרבה יותר. תל אביב הייתה מלאה בתי קפה כמו היום אבל כולם קנו את הקפה בהקפה (היום הם מתלוננים על המינוס בבנק), עבודה לא הייתה לכולם ומשרת ההייטק הנחשקת של אז הייתה כנראה עבודה בבניין (גם אז היה מחסור בדיור). התושבים הוותיקים נאלצו להתמודד עם הגלים שהגיעו מאירופה מצד אחד ולקלוט את חסרי הכול שהוסיפו על הפיות שהיה להאכיל ומצד שני לנסות להדחיק את השמועות על המתרחש מעבר לים ולהתמודד עם הכאב על שרידי המשפחה שנשארו בניכר והולכים ונעלמים בלי שהיישוב היהודי בארץ יוכל לספק להם תשובה והגנה.

במרכז הספר מיקי וסידי, זוג צעיר שלהם ילדה קטנה. מיקי האידיאליסט שואף להיות פועל בניין ומעדיף ליישב את הארץ ולא לעסוק בעבודה בזויה כמו עבודת כתיבה או עיתונאות. בסופו של דבר הוא מתגלגל להיות סדר בעיתון, עבודה שנחשבת לבעלת שכר גבוה יותר מאשר עבודת כתיבה אותה לפי המחשבה הרווחת יכול לבצע כל אחד. לפחות דבר אחד למדתי מהספר - גם אז (למרות מה שנדמה לנו) לא היה שום כבוד בארץ לאנשי הרוח והמילה.

סידי מצידה היא אישה פרקטית שמכלה את כל יומה בעבודה קשה, קופצת מהזדמנות להזדמנות, חוסכת גרוש לגרוש וכל הזמן שואלת את עצמה מאיפה אפשר להביא את הגרוש הבא. ככה זה כשיש בעל אידיאליסט. מישהו צריך להאכיל את הילדה. רוב הסיפור משתקף מנקודת מבטה של סידי וחלקים גדולים בו מוקדשים ליחסים בינה לבין חברותיה. החברות הנשית מתחזקת על רקע סיפורים שהיו רווחים כבר אז של ניצול, בגידה והתחזות.

"ואולי לא היו" הוא ספר קריא וקולח שקל לגמוע תוך ימים ספורים. בסיום הקריאה ההתרפקות נראית פתאום קצת טיפשית, קצת לא במקום, קצת אפילו מראה על סוג של בורות. האם לסידי ומיקי היה טוב יותר מאיתנו? מה היו סידי ומיקי אומרים על ישראל של המאה ה-21 אילו יכולנו להקפיץ אותם באותה מכונת זמן שהופיעה מוקדם יותר בטור הזה? ללא ספק הם לא היו מרוצים מהרבה דברים שאליהם התגלגלה מדינת ישראל. אך מצד שני עולה בי גם התחושה שהם היו גאים בה ובנו על הרבה דברים - על השפע, על החברות שעדיין קיימת פה, על האהבה הגדולה הכמעט משיחית שתושבי המדינה הזו רוחשים לה, גם אם זה בא לפעמים מתוך כאב ורצון לשבור את הכלים ולהוציא דרכון אירופאי. ועל הרצון, גם עכשיו, במאה אחרת לגמרי, לשנות. אולי אפילו היינו רואים אותם בשדרה או בכיכר נושאים שלט משלהם.

 מאת נורית הוראק