"חומר אפל", מאת יולי צה. מגרמנית: דפנה עמית. כתר

חברה שלי נילי, שהיא ד"ר לפיזיקה, אמרה עליי כמה פעמים שאני "פיזיקאית נסתרת" (על משקל "צדיק נסתר") כי כל פעם שהיא ניסתה להסביר לי איזה רעיון או מונח הייתי נדלקת ואומרת לה שזה כמו שירה. (ובאמת קרה פעם שכתבתי שיר בהשראת החתול של שרדינגר). "חומר אפל" של יולי צה – רומן מתח מתורגם מגרמנית שבמרכזו עומדים אוסקר וסבסטיאן, שני פיזיקאים שהיו חברים קרובים מאוד עד שסבסטיאן שינה כיוון, נשא אישה והוליד בן וגם עבר לעסוק בנושאים פופולאריים יותר ולדעתו של אוסקר, רציניים פחות - הזכיר לי את זה, שפיזיקה היא שירה וגם נורא קשורה לחיים. אולי זו לא הפיזיקה אמיתית, הרצינית, של אוסקר, שעליה אני לא יודעת דבר, אלא המשחקים המחשבתיים בעולמות מקבילים ומכונות זמן, משחקים שהם מושכים כל כך משום שקשה לנו להסכין עם גבולות קיומנו, חיים ליניאריים, ויתור על אופציה אחת כשבוחרים באחרת. ובדיוק בזה עוסק "חומר אפל": האם אפשר לחיות חיים כפולים? וכמו ביצירה מוזיקלית שבה כלים שונים מנגנים וריאציות על נושא, המוטיב הזה של חיים כפולים מופיע באופנים שונים אצל דמויות שונות בספר, גם מניע את עלילת המתח שבו, וגם עומד בבסיס סיפור חייו של הבלש החוקר את המקרה, שחייו נקטעו בנקודה מסוימת וטראומטית, והוא סובל מאובדן זיכרון. והבלש הוא כפול גם באופן אחר שכל אדם יוצר ובכלל אדם שמרבה לחשוב, מכיר: הוא חושב על עצמו בגוף שלישי.

לא רק לפיזיקה אני לא-מומחית, אלא גם לספרי מתח, לא קראתי המון, אבל נדמה לי מאלה שכן קראתי, שספר מתח, כשהוא טוב ואינטליגנטי, מזמן הזדמנות נפלאה לבדוק את העולם, את אפשרויותיו, את נפש האדם ואת היחסים בין אנשים – את כל מה שספרות יפה בודקת, אבל באופן משחקי יותר, בתוך תבנית שדווקא הגבולות שלה יכולים להעניק הרבה חופש.

כמה ציטוטים שאהבתי במיוחד:

"בעבר היה אוסקר מסוגל לנחש על פי תזוזת הגבות והתנועות האילמות של שפתיו מהו הנושא שמעסיק את סבסטיאן באותו רגע. הזמנים האלה חלפו. היום הוא יושב ליד מחשבותיו של סבסטיאן כמי שיושב ליד נחל שאינו יכול לראותו וגם לא לשומעו, אך הוא סמוך ובטוח שאינו חדל לזרום."

וזה פשוט תיאור יפהפה: "אורות של מכונית חוטפים כמה עצים ומיד שבים ומשליכים אותם בחזרה אל החשכה."

"הוא מביט אל הכיוון שבו נעלם האיש הקטן, ורואה ציפורים יושבות על ענפים מכל עבר. הוא רואה אותן עומדות על הארץ, מתנדנדות בשיחים. ככל שהוא מוסיף להביט כן רב וגדל מספרן. פרושים, יונים, עורבנים, סיטות, קיכלים. סבסטיאן תוהה מנין הוא יודע את שמותיהן. הייתכן כי גם הן יודעות את שמו?"

[וזה מזכיר לי את אותה שורה שנייה מצמררת של נתן זך – "ראיתי ציפור רבת יופי/ הציפור ראתה אותי". כאילו היקום משיב לנו מבט, מין תזכורת שלא רק אנחנו סובייקט...]

"העירוב של ריחות הגוף שלהם הוא בית כמוס. בתוכו שוכן הצער על כך שהחלל שהם חולקים מכיר רק קור מקפיא או חום צורב, אך לא תנאי הישרדות אנושיים."