"זיכרונותיה של נערה מחונכת" / סימון דה בובואר. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

פעם לפני כמה שנים השתתפתי במפגש בתל אביב בין פעילות פמיניסטיות צעירות לפעילות פמיניסטיות ותיקות. הפעילות משנות השבעים שמעו את הטרוניות שלנו הצעירות צחקו ואמרו שבמקום להיות מאוכזבות ולהרגיש כאילו החלום הפמיניסטי נגוז אל מול המציאות הקפיטליסטית, אנו צריכות לראות את המאבק הפמיניסטי כתהליך. עד כמה שהיינו רוצות לראות את עצמנו בסופו, ייתכן שזוהי רק ההתחלה ושלעולם לא נזכה לראות את פירות המאבק כמו שאנו רוצות לראות אותם, אלא רק נכדותינו וילדותיהן יזכו לכך.  במצב בו אנו נמצאות היום, כשכל אישה שנייה משתמשת בביטוי "זה לא שאני פמיניסטית", קל להבין מדוע קשה כל כך לראות בתוך מה שנדמה לנו כנשים במאה העשרים ואחת מובן מאליו, מדוע אנחנו צריכות את זה בכלל ואיך הפמיניזם השפיע וממשיך להשפיע על כל צעד ושעל בחיינו.

אז קצת כדי להבין טוב יותר את המקורות החלטתי לחזור אחורה בזמן וללמוד ממקור ראשון איך נולדת פמיניסטית בעזרת האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר "זיכרונותיה של נערה מחונכת" העוסקת בעשרים השנים הראשונות לחייה.

הספר נפתח בתיאור מפורט ומדוקדק של ילדותה בצרפת כילדה קתולית אדוקה. הפרטים והחיות של האירועים והתקופה גורמים קודם כל לקנאה עזה ביכולתה של האישה המופלאה הזו לזכור רגעים מחייה כאילו היו אתמול, למרות שבעת כתיבתם הייתה היא כבר בת חמישים. מהפרקים הראשונים עולה דמות של ילדה אהובה ואוהבת חיים ונאמנה לעולם המבוגרים. מתחת לפני השטח כבר אפשר היה להרגיש אז כיצד מבצבצות להן סוגיות פמיניסטיות במוחה של סימון הילדה. מריבות ההורים, מעמדות העיר לעומת הכפר, חוסר הרצון להינשא בעתיד. סימון הקטנה כושלת להפגין מצד אחד שום תכונה טיפולית נשית ומעדיפה את ההרהורים והשיטוטים בטבע על פני הטיפול בחיות ומצד שני מבליטה קנאות דתית, רצון כמעט משיחי להיות אחרת ולהשאיר חותם כבר מגיל קטן, חלומות על נזירות וקדושה ושאלות ראשונות המופנות נגד עולם המבוגרים והכנסייה.

בתקופת גיל הנעורים התלמידה המצטיינת, גאוות הוריה והמוסד החינוכי היוקרתי הקתולי בו היא לומדת מתחילה לשאול את העולם שאלות ותוך כדי כך מגלה שהעולם מסביבה לא מעוניין בספקנות אלא רק בקביעת עובדות. סימון מתחילה לפקפק בחייהם של הוריה ומתוודעת לעוד ועוד ספרים. הספרים הופכים להיות מרכז עולמה של סימון והיא מפרטת כל ספר וספר שהשפיע עליה באותה התקופה. בתחילה הספרים נקראים במחתרת ומאוחר יותר בגלוי ובהתרסה כשהם מלווים באובדן האמונה הקתולית ובמשבר שמגיע בעקבותיה. נותר רק לקנא בנשות ואנשי התקופה שהספרים היוו חלק כה משמעותי מחייהם. משהו שלנו זה מכבר נאבד.

החלק האחרון של הספר הוא זה העוסק בתקופת לימודיה של דה בובואר בסורבון. ההצטיינות בלימודים הופכת להיות כמעט משיחית עבור סימון בסביבה המאופיינת בצעירים אינטלקטואלים ממשפחות טובות, שאיבדו את נכסיהן במהלך מלחמת העולם הראשונה, שמצאו עצמם בעלי אידיאלים סוציאליסטים וקומוניסטים המנוגדים למעמד הבורגני ממנו הגיעו.

בשלב זה של הספר נותר רק לחפש דבר אחד: מתי או מתי תיפגש כבר סימון עם החצי השני שלה סארטר ותהפוך לצמד הרומנטי- אינטלקטואלי הכול כך מוכר? הזוג שהתעקש על אי נישואים ועל אי הולדת ילדים ועל מערכת יחסים פתוחה ובסופו של דבר מצאו עצמם קבורים זה לצד זה לנצח נצחים. אך מי שמחפש את סיפור האהבה הלוהט של השניים יצטרך כנראה לחפש אותו בהמשכים הביוגראפיים. סימון מתחילה להתראות עם סארטר וגם זה רק כידידים רק לקראת סוף הספר. בעמוד 320 היא מזכירה את שמו לראשונה אבל הוא מתחיל להיות חלק משמעותי מחייה רק עשרים עמודים אחר כך. למרות זאת הערה קטנה בעמוד 322 מסגירה את הרגשות העצורים "משהו אכן קרה לי, משהו שבעקיפין עתידה להיות לו השפעה מכרעת על חיי: אבל אז עוד לא ידעתי זאת". כך במשפט אחד חותמת לנו דה בובואר את "זיכרונותיה של נערה מחונכת" כולו המשמש כמעין מבואה למה שיבוא אחריו, לאותה הבטחה ומימוש גדול, לאותה אישה גדולה שסימון הילדה, הנערה, הסטודנטית המצטיינת עתידה להפוך אליה. "אישה לא נולדת אישה" קבעה דה בובואר במשפטה המפורסם ביותר. על אותו משקל ניתן לקבוע גם שאישה לא נולדת סימון דה בובואר. כדי לשנות את העולם, כדי להשפיע באמת על שינוי סדריו החברתיים, כנראה צריך אישיות מיוחדת שמסוגלת להתעלות מעבר למציאות שבה גדלה ולהשתמש בה כדי להפוך עולמות. סימון אולי מתייחסת אל עצמה בביקורתיות לא פחותה מזו שבה היא מתייחסת לסביבתה לאורך כל הספר: היא לא יפה מספיק, לא מנומסת, לא מטופחת, לא חכמה מספיק, שטחית, חסרת מחשבה עצמית, תלותית וילדותית אך אחרי הכול מאותה ילדה חולמנית שמתחילה את הספר שרויה בעולם משלה מתחת לשולחן הכתיבה בחדר העבודה של אביה נוצרה בסופו של דבר מהפכנית אמיתית. לסימון אולי לא היו ילדים אך היא הייתה  ונשארה האימא הרוחנית של רבות מאיתנו. ועד היום אנו חבות לה את חיינו ואת הזכות לחיות אותם בחופשיות.

מאת נורית הוראק