ילדת פלא / רוי יקובסן. מנורווגית: דנה כספי

"ככה זה בחיים" הוא שם של שיר ששרה אניטה לינדבלום והיה להיט בשנות השישים. "ככה זה בחיים" הוא גם השיר שהדמויות בספרו של רוי יקובסן "ילדת פלא", המתאר את החיים באוסלו באותה התקופה, מרבות לזמזם. כמי שיודעת מניסיון אישי איך שמיעה של שירים מסוימים יכולה מידית לקחת אותי חזרה לתקופה שבה הם התנגנו בפי כל, מיהרתי לחפש ביו טיוב איך נשמע השיר הזה, ולראות האם יהיה בו משהו שיהפוך את אווירת התקופה לעוד יותר ממשית עבורי.

http://www.youtube.com/watch?v=A9eAKcE0Mnc&feature=related

אחרי ששמעתי את השיר הבנתי שני דברים: האחד הוא שהשיר לא מצלצל לי מוכר בכלל והוא לקח אותי למקום אחר לגמרי מזה שדמיינתי בזמן הקריאה, והדבר השני הוא שלא באמת הייתי צריכה את השיר הזה כדי להצליח להתחבר לספר כיוון ש"ככה זה בחיים" אינו רק השם של אותו להיט עבר, ככה זה בחיים הייתה התחושה שהייתה לי כשסיימתי לקרוא את הספר.

פין, גיבור הספר הוא ילד בסביבות גיל העשר שמנקודת מבטו מסופר הסיפור,

כשהוא מתאר את חייו וחיי הסובבים אותו מבחינה מעשית הוא מאוד מפורט, הוא מתאר את הספרים שהם קראו, המשחקים שבהם שיחקו, האוכל שאכלו, השירים ששרו והתוכניות שהם ראו בטלוויזיה, ולמרות שחלק מתיאורים אלה הם מאוד תלויי זמן ומקום - כי הוא מתאר את אוסלו, את השכונה שלו, ואת הדברים שכיכבו באותה תקופה שלא בהכרח מוכרים לי - בכל זאת אני מוצאת נקודות השקה. חלקן כי מסתבר שיש התפתחויות שעברו על הרבה מקומות בעולם – גם אני למשל זוכרת את הימים שבהם לא הייתה טלוויזיה בכל בית, והיה צריך ללכת לשכנים כדי לראות.

וחלקן, שאפילו עוד יותר נחמד לגלות, כי מסתבר שיש יצירות שהגיעו (כנראה כמעט) לכל מקום בעולם, כמו ספרי "החמישייה" של אניד בלייטון, ואני עדיין זוכרת את הימים שבהם לקבל עוד ספר בסדרה החמישייה היה סוג של הישג.

אבל פין יודע לחבר אותנו לא רק לחוויות מעשיות, כשהוא מתאר את חוויותיו מבחינה רגשית הוא מדויק ויודע היטב לזהות ולהעביר רגשות וניואנסים כמו למשל כשהוא חוזר אחרי חופשה של כמה שבועות לעירו מספיק להביט במשפט "אנחנו נכנסים לעיר שלנו ולא מזהים אותה משום שמתברר שהייתה שלנו גם בלעדינו" כדי להבין עד כמה הוא מיטיב לקלוט ולהעביר את הרגע, וזה תיאור שאני בטוחה שהרבה אנשים שנעדרו ממקום כלשהו וחזרו אליו יכולים להזדהות עמו.

מכיוון שהוא ילד בעולם מבוגרים שלא תמיד יודעים יותר טוב, יש גם תחושה ורעיון שעוברים באופן מאוד מוצלח בספר הזה ואני חושבת שהם מאוד נכונים. התחושה היא תחושת חוסר האונים שקיימת אצל ילדים אל מול החלטות המבוגרים, תחושה שאני לא בטוחה שמשתחררים ממנה גם כשמתבגרים אפילו אם העוצמות שלהן בילדות הן אחרות.

והרעיון הוא שזה לא פעם בלתי אפשרי להגן על ילדים מפני הדברים שהם "לא צריכים" לדעת, כיוון שהסתרה שחשים בה הופכת לפעמים להיות בעייתית לא פחות מהאמת שרוצים להגן מפניה.

אבל הסיבה שהכי גרמה לי להרגיש שזה נכון לתאר את הספר הזה במילים "ככה זה בחיים" יותר מכל התיאורים המדויקים מאוד של החיים שסיפרתי עליהם היא שבגלל שהספר נכתב מנקודת המבט של ילד בעולם המבוגרים, המספר מרשה לעצמו לא להיות כל יודע, לא להבין למה המבוגרים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, ואפילו לא להבין לפעמים מדוע הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג.

וכך למרות שהמספר יודע לתאר דברים ברגישות ובפרטנות אבל מנקודת הבנה של ילד, אנו כקוראים יכולים לנסות לפרש את מה שהוא מתאר לפי מיטב הבנתנו, כי אנחנו כבר מבוגרים ויודעים כל מיני דברים שהוא בגילו עדיין לא מבין, אבל גם נאלצים להשלים עם העובדה שיש דברים בסיפורו שלא נוכל באמת לדעת אף פעם כמו שקורה לנו גם בחיים, וגם אנחנו לומדים להשלים עם חוסר הידיעה.

מאת אורלי שלמה