"היופי אינו אלא ראשיתה של אימה" (רילקה)
 
בציטוט הזה פותח קנינגהם את הרומן החדש שלו. ואכן, הספר נוגע בשני הנושאים העיקריים: יופי ואימה.
איני חובבת גדולה של קנינגהם. את ספריו לא קל לקרוא, הם מאוד אנליטיים, מחושבים, לא תמיד שופעי עלילות זורמות ומלאות התרחשויות. את "השעות" קראתי, עם הרבה חריקות שיניים, אך הסרט היה מדהים. את "עשבי פרא" לא צלחתי. גם את ספרו הנוכחי קראתי עם הרבה הפסקות, אך נמשכתי אליו בשל העיסוק באמנות. כציירת, נמשכתי אל העולם שהוא מציג, על סחר באמנות, על זילות האמנות והאמנים, על יופי.
פיטר הוא דילר, סוחר אמנות, לא תמיד הוא אוהב את האמנים שהוא מציג ומתפלל להחליפם במישהו שיהפוך את עולמו. הוא נשוי לרבקה, בעלת כתב עת העוסק באמנות, שעומד להמכר. לזוג הבורגני יש בת, בי, שבורחת מהבית כי אביה פוגע בה, לא במודע, כי הוא חושב שהיא לא יפה מספיק.
לעולמם הבורגני נכנס אחיה של רבקה מיצי, שהוא לגמרי קיצור של מיסטייק (טעות), מכור לסמים. ברגע שמיצי/אית'ן נכנס לחייהם, פיטר מתחיל לשאול עצמו שאלות שעלולות לערער את כל קיומו... את כל מה שהוא חושב ל"יופי".
בספר ישנם איזכורים רבים של אמנים ויצירות אמנות ואפילו לשירים... אולם בסופו של דבר, זהו אינו ספר על אמנות.. זהו ספר על יופי ופחד. פיטר רודף אחר היופי והאסתטיקה, הבית שהוא חי בו מושא לקנאה, אשתו היפה (אך יופיה הולך ונעלם), יצירות האמנות שהוא סוחר בהן לא תמיד שיא היופי אך הוא מחפש את הדבר שיערער אותו. לא פעם פיטר מזכיר את הצייר פרנסיס בייקון, הדמויות שהוא צייר הן לא היו יפות במובן היפה שלהן, הן מעוררות לא פעם פחד, אימה ותחושת קבס. וכשפיטר מסתובב בתחתוניו בחדר המגורים הוא שואל את עצמו מי הצייר שיוכל לצייר אותו הכי מקורי, והוא גם עונה שבייקון יוכל לזאת. כן, זהו גם ספר על פחד ואימה, פחד מהעבר, מההורות, מהיותו סוחר, מהתנוונותה של האמנות, מהעתיד, מחיי הנישואין, מלתת ולקחת, מהתשוקה...
ברגע שמיצי נכנס לתמונה, פיטר משלה את עצמו שזהו מושא היופי שלו הוא חיכה, זה היופי שיערער אותו משיווי משקלו. אך כאמור, כולו אשליה.
בספר יש איזכורים רבים לספרות הקלאסית, ובעיקר לספרו של תומאס מאן: "מוות בוונציה|, שמן הסתם יכול לרמז על המשכו של הספר, אולם זהו גם אינו ספר על הומוסקסואליות, והספר שמיצי מחזיק בידו תמיד הוא דווקא "הר הקסמים" (מאן). וזאת אינה יד המקרה.
"הר הקסמים" הוא סיפור על בחור שנוסע לבקר את בן דודו בבית הבראה. הבחור כל כך מתלהב מהמקום שהוא עושה הכל כדי להשאר שם, ובסופו של דבר נשאר שבע שנים. בית ההבראה הוא המקום שמסמל את החברה האנושית, האירופית, המתנוונת. הוא גם מסתיים בשליחתו של הבחור אל מלחמת העולם הראשונה, ומשם גורלו לא נודע...
פיטר תוהה על משיכתו של מיצי דווקא לספר עב הכרס הזה, אך משיכתו ברורה למדי.
מיצי לא רוצה להכנס למרכז גמילה והוא עושה הכל כדי לא להכנס אליו. הוא אף אומר לפיטר שאין זה המקום שאפילו אתה תרצה להכנס אליו. אולי אם זה מרכז גמילה עשיר דיו הוא יסכים להכנס, אך אין הוא חושב שמרכז כזה עשוי להועיל לו, אלא רק להזיק.
ואולי זאת ניו יורק כמשל לעולם האמנות, סחר האמנות, עולם של אמנים ויופי ואסתיקה מתנוון? אולי זה התפוח הגדול והזוהר אך למעשה רקוב מבפנים?
 
אני אוהבת את תרגומיה של כרמית גיא, היא מאוד צמודת-מקור. לא תמיד אני אוהבת שהיא מתרגמת כל מילה לעברית, אולם תרגום זה הוא לעילא ולעילא... מעביר היטב את רוחו של קנינגהם.
בעיה אחת קטנה יש לי, ואין לי מושג אם קשורה לתרגום או לעריכה: בעמ' 119,  בפסקה השלישית, פיטר, מת'יו וג'ואנה הלכו לחוף הים. שתי שורות לאחר מכן, הם חותרים בעצלתיים במי האגם הרדודים...
 
ולסיכום, זהו בפירוש ספר שלא אוכל להמליץ לכל אחד
 
מירב