חירות של רגע: פרקי יומן / וירג'יניה וולף. מאנגלית: אלינוער ברגר

אחרי שקראתי את "זיכרונותיה של נערה מחונכת", האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר, נשאר בי צורך עז להשתקע בקורות חייה של עוד אחת מאותן אימהות פמיניסטיות שליוו את כולנו בצעדים הראשונים והמשמעותיים של שחרור האישה כל הדרך עד למאה העשרים ואחת. לכן כשגיליתי את אסופת יומניה של הסופרת וההוגה הפמיניסטית וירג'יניה וולף "חירות של רגע" עברה בי מין התרגשות השמורה רק למי שמאמין באידיאלים. שמה של וולף הולך לפניה בעיקר בשל העובדה שהייתה זו היא שתבעה את המונח "חדר משלך" לפיו כל אישה צריכה כסף בכיס וחדר משלה. כנראה שבעולם של וירג'יניה וולף הפתרון להדרת נשים הוא מקום שבו האישה מדירה את העולם כדי למצוא בו את עצמה. במובן זה משמשים יומניה של וולף חדר משלה שבו היא יכולה להיות וירג'יניה האמיתית ולא זו הנאלצת לגרור את עצמה ימים כערבים בנבכי האצולה הבורגנית האנגלית של התקופה. שכן יומנה של וולף מלא בתיאורים של מפגשים עם עשרות קרוביה ומכריה שחלקם מופיעים לפרק זמן כה קצר עד כי לא ברור מי הוא זה ומי זו ההיא וכדי להכירם יש צורך להיות כנראה אנגלופיל מושבע הבקיא ברזי התקופה.

ואכן אם יומניה של וולף הם המקבילה העכשווית לבלוג הפרטי של הסופרת, דימיתי במהלך תקופת הקריאה שאני מדי פעם מקבלת עדכון על עוד פגישה או ערב בביתם של הוולפים או ציוץ טוויטרי בסגנון "וירג'יניה מעדכנת ש..." , "וירג'יניה עכשיו ב...עם זה וזה" ואפילו היה נדמה לי כי הדרך לצאת מסבך המכרים תהיה אולי לפתוח כרטיס דמיוני לווירג'יניה ולכל חבריה בפייסבוק וכך להכיר את כולם ולהבין מי על מה המהומה. וולף עצמה לא חוסכת את עטה מאותם מכרים והיא לעתים מתארת אותם בשנינות כובשת לב כחפצים או כבעלי חיים. נדמה שאין דבר שוולף רוצה יותר מאשר לכתוב ולהשתקע בחיי ההוצאה לאור בבית הדפוס שלה ושל בעלה ושכולם יעזבו אותה בשקט לנפשה לעשות כן. וולף כך עולה מהכתוב היא חיית עבודה שרק מחלותיה התכופות מונעות ממנה להנפיק עוד ועוד ספרים, ביקורות וכתבות. כנראה שגופה של וולף היה זקוק מדי פעם לתבוע מנוחה לעצמו שכן וולף לא הייתה מספקת לו זאת בעצמה מרצונה. די מדהים לעקוב אחר ההספק שלה לאורך הספר ולהבין שוולף באותה תקופה אכן כנראה הייתה בין הנשים המעטות שיכלו להרשות לעצמן חיים שלמים של יצירה ולזכות להוקרה ולכבוד שזכתה היא.

באשר לחייה עם לנארד בעלה, הם לצערי כמעט ואינם מופיעים בספר (לעומת יחסיה עם אחותה שלהם יש יותר מקום). מערכת היחסים העדינה והאוהבת בין השניים שתוארה בצורה כה יפה בסרט ההוליוודי "השעות" קצת הייתה חסרה לי במהלך הקריאה. אולי  בהשפעת הסרט דרשתי לנבור ביחסים בין השניים ולצערי לא באתי אל סיפוקי מהכתוב. נדמה שווירג'יניה מדירה את לנארד בכוונה מכתביה, כאילו יודעת שיום אחד יקראו בהם עיניים לא שלה. ייתכן גם שלעובדה שוולף (כך עולה מהכתוב) הייתה נוהגת לתת ללנארד לקרוא ביומנה יש השפעה על כך.

החלק המרתק ביותר בספר הוא לדעתי דווקא בסופו והוא קשור פחות לווירג'יניה האישה ולמערכת היחסים של זו עם העולם סביבה ויותר לווירג'יניה האזרחית הבריטית ולמה שהרגישו האנגלים עם פרוץ המלחמה בעת ההתקפות של הגרמנים על אנגליה. וולף מספרת שהיא ולנארד קבעו בברית להתאבד יחד במידה והגרמנים יכבשו את אנגליה. וולף אכן נמצאה מתה במהלך המלחמה והיומן נקטע בשל כך בפתאומיות וסופו מעיד על האבידה הגדולה. נדמה שהמלחמה התישה את וולף. האכזריות שהביאה איתה המלחמה, הקטיעה של כל התקוות והאידיאולוגיות שבהם צידדו בני דורה, לכך בוודאי הייתה השפעה על האישה שהאמינה בכוחה של המילה הכתובה לשנות את העולם.

לנו נשארו רק כתביה וזיכרונה. האם ידעה וירג'יניה שהיא עתידה להפוך לסמל? שדבריה ייקראו בשקיקה בידי נשים רבות כל כך לאחר מותה? לעתים קופצת וירג'יניה הכותבת אל העתיד ומשוחחת עם דמותה העתידית הזקנה הקוראת את הרהוריה של וירג'יניה הצעירה. מה תחשוב עלי זו? היא שואלת את עצמה לא אחת. וירג'יניה הזקנה לא זכתה לקרוא את הרהורי עלומיה. אנו הקוראות אותם במקומה בתקופה אחרת, בזמן אחר מקבלות את וירג'יניה כפי שהייתה במילותיה שלה. לא ערוכות, לא מכוונות לציבור הרחב, סגורות במרחב הפרטי משלהן שנפרץ לאחר התאבדותה. כנראה שלעתים לא נותר לאישה אלא לשאוב כוחות מפלישה לחדרה האינטימי של אישה אחרת ואולי כך לזכות בחירותה. אפילו אם זה רק לרגע בעולם בו המאה מתחלפת, אבל נשים עדיין נאלצות לפנות את מקומן באוטובוס ולשבת מאחור.  

מאת נורית הוראק