"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" / יונס יונסון. משוודית: רות שפירא

בנעורי, היו פופולאריים רומנים עבי כרס שהתחילו את סיפורם באנשים זקנים, שמעט מאוד עמודים הוקדשו לזיקנתם. רוב הספר לקח אותך לימיהם כאנשים צעירים שנאבקים על מנת לבנות אימפריה - וכעת, ברגעים האחרונים שלהם מנסים למצא יורש ראוי או להותיר צוואה הולמת.

בכלל, אנשים זקנים מעולם לא היו פופולאריים בספרות. ("הזקן והים" של המינגווי הוא היחידי שאני מעלה בדעתי כרגע כיצירה שזכתה להכרה ומתארת זקן...)

גם ביהדות, המכבדת ומאדירה את כבוד הזקנים, מצוטט ר' יהודה בן תימא בפרקי אבות (משנה כד'): "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם."

לאור כל הנאמר לעיל, אין ספק שכבר שם הספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מעורר סקרנות ותהייה.

ספר על זקן? בן מאה? שיצא מהחלון? ונעלם?

ואכן, זה הוא ספר אחר לחלוטין מאותם רומנים שציינתיי בתחילה שהתייחסו לזיקנה. שכן הוא מתאר את ההווה של הזקן הזה כמלהיב ועתיר הרפתקאות. כולל בריחה מהרשויות ומכנופיות פושעים, רצח וגניבות.

הספר הזה מפתיע לא רק בגלל ההווה הייחודי ועלילות הזקן והחבורה העליזה שמצטרפת אליו, אלא גם בתיאורי העבר של אותו האיש.

הספר כולו זרוע בתיאור השתתפותו של גיבורנו בכל המאורעות החשובים שקרו במאה ה-20. מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, רוסיה הסובייטית והדיקטטורית, ההפיכה בסין, צפון קוריאה,  מרד הסטודנטים בצרפת, בכולם היה לזקן שלנו חלק משמעותי ששינה את פני ההסטוריה והפך אותה למה שאנחנו מכירים היום. למרות שהוא, לעולם, נשאר בצל.

ספר "רגיל" היה בוחר במאורע היסטורי אחד ומתמקד בו, ואולי היה מצליח לשכנע את הקוראים שיש דברים בגו, אבל אירוע ועוד אירוע ועוד אירוע, ותמיד הבחור שלנו הוא זה שמשפיע באופן מוחלט על מהלך העניינים?

באיזשהו שלב הופכים הדברים לכה מופרכים, עד שאי אפשר שלא לגחך כשקוראים אותם. וזו בעצם מעלתו של הספר. הוא כתוב בהמון הומור. לועג להיסטוריה, לועג למימסד, לועג למגבלות הגוף (אדם סורס בגיל צעיר, אך בגיל שבו אחרים חולפים מהעולם לומד שהסירוס לא היה מושלם והוא אכן יכול לתפקד כגבר...) ואולי לועג קצת גם לנו, שלא חשבנו בכלל שאפשר לצפות מאנשים בני מאה שיספקו לנו חומר מעניין לקריאה ושיעשו דברים מרתקים. שגם אם עברם מפואר, הרי שההווה שלהם לא יכול להיות משהו אחר ממימסד שנותן להם ג'לי בצהריים וארוחת ערב בחמש.

גם בסוף הספר עולה כי בן המאה שלנו לא עובר בטל מן העולם, אלא יש לו עוד הרבה מה להגיד. ויש בזה משהו מופרך, ומקסים.

מאת זלפה שלמה