"בית היולדות" / דריה מעוז

בספר "בית היולדות" מקבלות שלוש יולדות הנמצאות בנקודת משבר משמעותית יותר או פחות הזדמנות להיכנס למחלקה מיוחדת בה יסופקו כל צורכיהן, והן יוכלו להשהות בה עד להודעה אחרת. במסגרת המוסד היולדות אכן מקבלות טיפול מסור, אולם גם שטיפת מוח ניכרת באשר למוקד הראוי לחייה של אם ולאופן בו ראוי שתחיה את חייה לאור זהותו של מוקד זה (כלומר, התינוק). מטרתו הברורה של הספר היא לבקר את מדיניות הילודה של מדינת ישראל.

שלוש היולדות המתוארות בספר אינן מתפתחות מעבר לדמויות שטוחות: יוליה היא המוכשרת שרק צריכה ביטחון, שרית היא החלשה יותר, שמחפשת דמות להעריץ, ריבי היא עורכת הדין – גם במקצוע וגם בחיים, ולכן היא זו שחושדת במצב. הדמויות האלה אינן עוברות משבר משמעותי או שינוי. הן לומדות לכאורה להכיר את עצמן ואת פגמיהן דרך הטיפול הפסיכיאטרי שהן עוברות, אולם זאת מבלי לומר דבר לגבי עצמן מעבר לבנאלי. אף אחת מהן אינה מפקפקת למשל בעצם רצונה ללדת את הילד שילדה או בנכונות ההחלטה הזו. נקודה אחרונה זו מפתיעה נוכח מטרתו של הספר, והיא מתקשרת לביקורת הראשונה ביחס אליו: אמנם המחברת מבקשת לבקר את היחס של החברה הישראלית לילודה, היא אינה מוכנה לצאת מהפרדיגמה ולהכיל גם החלטה שלא ללדת.

גם בהקשרים בהם מנהל הספר את הדיון הראוי ביחס למדיניות הילודה ובעיקר היחס החברתי להורות בישראל, נראה כי הוא אינו מצליח לנהל דיון זה בצורה טובה מספיק. ראשית, החלוקה בספר בין רע לטוב ובין פוגעים לנפגעים היא דיכוטומית מדי. כבר מהרגע הראשון שהופיעה המחלקה המיוחדת – בית היולדות – בספר, היא הייתה חשודה בעיניי כמוסד רע, משום שהיא ניצלה דווקא נשים חלשות במיוחד ומשום שהתנאים היו מוזרים מראש. גם אם טוב ליולדת להתמקד בילד ולהתנתק מגורמים מפריעים חיצוניים, ברור שניתוק מוחלט מחייה הרגילים הוא גם חסר תוחלת וגם לא יעיל אלא אם מתכוונים להותיר את היולדת באותו מקום בכפייה. שנית, התפרים בין קטעי הרומן שבספר לקטעים התיאורטיים אינפורמטיביים שבו (המובאים דרך הרצאות מומחי בית היולדות) הם גסים ובולטים מכדי שהקורא יוכל להשתתף בתהליך שהספר מנסה ליצור. גם החיבור החוזר ונשנה לישראל של היום אינו מוצלח, שכן הספר מקנה אווירה של אפוקליפסה על זמנית והקישור לישראל נראה מאולץ ולכן פוגע עוד יותר באמינות הטקסט. נדמה לי כי הספר משקף חוסר אמון מסוים בקורא, לפיו אם לא יספרו לו שמדובר בביקורת על ישראל דהיום הוא לא יעשה את הקישור בעצמו. בכך הספר מחמיץ הזדמנות לנהל את הדיון באופן אמיתי.  

מאת שרון