העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: תמי בורשטיין

לספר הזה יש איכות של חלום. אולי בגלל שרוב הדברים שקורים בו מתוארים דרך תת ההכרה ולא דרך ההתרחשויות.

בשונה מספרים רבים, בהם העלילה והאירועים מכתיבים את הקצב, והרגשות של הדמויות מוכנסים לסיפור בהתאם לצורכי העלילה, הרי שפה, קצת כמו בחלום,  המהלכים של הדמויות נקראים מנקודת מבט של זרות.

פרויד מדבר על מנגנון הגנה בשם "בידוד", המופיע בחיינו בדרך כלל במצבים קשים. מנגנון זה שומר עליך מהקושי על ידי העובדה שאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו בסרט. כמו בחלום.

וכך, אנו פוגשים את נטלי פוגשת בפרנסואה בסוג של חלום רומנטי מתקתק, מאבדת אותו בסוג של סיוט, ומתחילה קשר חדש שנראה גם הוא כסוג של הזיה.

לכאורה, אינספור דרמות מתרחשות בספר, אבל שום דבר לא נראה באמת פוצע. כאילו ישנו מנגנון ששומר על הומור ואיפוק וריחוק - שלא יאפשרו לך, הקורא, להיכנס עמוק מדי לעלילה ולהזדהות יתר על המידה עם הבריות המתוארות בה.

וכמו בחלום, בו מופיעים לא פעם דברים לא קשורים, שייתכן שמעידים על דברים משמעותיים שהתת מודע שלנו רוצה להגיד לנו, כך גם בספר. בין אירוע אחד למשנהו יכול הסופר לספר לנו על פריטי טריוויה כמו תוצאות משחקי הכדורגל ביום מסוים, מהם המצרכים הנדרשים להכנת ריזוטו אספרגוס, ודוגמאות למספרי טלפון מהמאה הקודמת.

לכאורה אין היגיון בכל האינפורמציה הזו. חלקה גם חסרת כל ביסוס מציאותי ואין ספק שהיא פרי מוחו של הסופר (כמו "השירים שג'ון לנון היה כותב לו היה חי היום") אבל כמו בחלום, גם פה דברים שלא קשורים נראים לך הולמים את המצב באותו רגע – ואם תלך לפרשן חלומות מנוסה (או למבקר ספרות ראוי), מן הסתם ייתן לך גם הסבר מפורט לכל אחד מהאלמנטים השונים שנראו בחלומך (או בספרך).

למרות כל האמור לעיל, חשוב לי לציין כי הספר קריא מאוד, התרגום מצוין וקולח, מס' העמודים קצר

(174 ), ובכל זאת הוא איננו נקרא בנשימה אחת. שכן הוא גורם לך להתעכב על לא מעט משפטים בו.  להשתהות. לבחון.  יש שם לא מעט קטעים שמתייחסים למערכות יחסים, לבני אדם, לאובדן, לכאב ולאהבה. אמיתות ידועות שמובאות בבהירות חודרת, אחרת. אצטט אחד שנגע בי במיוחד:

"השעון הגופני שלנו איננו הגיוני. בדיוק כמו שברון הלב שלנו באהבה: אדם אינו יכול לדעת מתי יתאושש. ברגע הקשה ביותר של הכאב חושבים שהפצע יצרוב תמיד. ויום אחד נדהמים כשלא חשים עוד את הכובד הנורא. איזו הפתעה היא לגלות שהאומללות נעלמה. מדוע באותו יום? מדוע לא אחר כך או קודם לכן?..." (עמ' 70 )

אין היגיון ביקיצה מן הכאב, אין היגיון בצלילה אליו. זהו משהו שרירותי של גופנו, שחזק מאיתנו. כמו חלום שאדם חולם ולא מסוגל לשלוט בו, וכשהחלום נעים, כמו הספר הזה, היקיצה נראית לא הכרחית. אבל גם לא לא רצויה.

מאת זלפה שלמה