רואים את הלב / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

ילד בן עשר, בעל כושר הבחנה וכושר ביטוי נדירים, מספר על עשרים וארבע  שעות גורליות בחייו בהן הוא מחפש את אימו ואת אחיו. זהו מונולוג מפיו של ילד שמבטו על העולם כן, עדיין לא 'מקולקל' בדימויים של מבוגרים, הוא מחובר לעצמו והוא מרגיש ואומר אמת. אוצר המילים שלו מוגבל לילד בן גילו ויחד עם זאת דבריו הם פואטיקה טהורה ונדירה של ילד שרוצה להיות קיים: ”הראשון שאומר משהו שאחר כך נשאר לתמיד … תמיד מצאנו סיפור שכבר היה קיים"
שַרלי נולד וגדל בפרוור של פריז, המורה לאנגלית מתעקשת לקרוא לו צ'רלי ולא במקרה לטעמי - כמו צ'רלי הישן והטוב גם הוא חינני, נוגע לכל לב ואהבה טהורה עוזרת לו ברחובות הפרוורים:
"היא הייתה כאילו החיסון שלי... הייתי צריך לרעוד ולחשוב על הכי גרוע, אבל לא הפסקתי לחשוב על מלני, וזה עשה לי מין איזון... זה היה כמו לשוט בסירה [לשמוע את שופן]. לשוט בסירה לאורך נהר. והנהר הוא המוזיקה. כשהקשבתי לנוקטורנים חשבתי על מלאני רנואר."
נתוני הפתיחה שלו טובים: בבית הספר הוא מקבל חינוך טוב, גם לאמנות ושירה, יש לו אמא נהדרת, "אמא שלי תמיד מחייכת אלי וגם אם כדור הארץ יתפוצץ היא תחייך אלי", הוא זוכה לחברי נפש: "בן אדם לא שואל את עצמו מתי הכיר את אמא שלו, ככה זה עם חברים, הכרנו ביום שנולדנו. לפני עשר שנים",
 ויש לו תכניות לעתיד:
"כשאני קורא ספר או שיר, אני אוהב להיזכר במשפט אחד או שניים. פשוט אני חושב עליו הרבה אחר כך, כשאני משתעמם או לפני השינה. גם אם אני לא כל כך מבין, אני אומר לעצמי שיום אחד הדברים יתבהרו בראש שלי. כמו מתנה שאני שומר בלי לפתוח את האריזה."
"אני רוצה לדעת הכול, אני כמו כלב שלא עוזב את העצם ושואל עשרת אלפים שאלות."
"הייתי רוצה לפגוש את הבן אדם שקרא הכי הרבה ספרים בעולם. הוא בטח נראה משונה, עם עיניים נפוחות.”

לשרלי יש עדיין אוצר מילים מוגבל, אבל זה לא מפריע לו להתבטא בפואטיות מפותחת יותר מזו של חבריו: "תביאו לי איזה נושא ואני מורח לכם עשרה עמודים."
"יש דברים שצריך להגיד אותם, להוציא אותם, אחרת נהיים פלונטרים בבטן עד שהיא מתפוצצת."
"לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי מחק בראש כדי שאני אוכל להתחיל ימים מחדש."

אמא טובה, חברים, עתיד מבטיח? משהו מעיק על כל אלה, הפרוור, שהטבע לא מצמיח בו דבר:

- "להגיע לפה זה להגיע לשומקום... מסביב למגדלים בדרך כלל לא צומח שום דבר. כאילו האדמה לא התאוששה מזה שהיא הולידה מפלצות כאלה... הציפורים נעלמו בערך באותו הזמן שהכוכבים נעלמו..."
"אם הייתם רואים את הפרצוף שלי בתמונה, הייתם מבקשים הגדלה. אני בן חמש בערך, עם תסרוקת אפרו בן אפרו, חסרות לי שתי שיניים קדמיות ואני מחייך כמו משוגע. אוף, אני מת על עצמי בתמונה הזאת. באמת הייתי חמוד אז. עכשיו אני כבר לא מחייך. ואם תסתכלו בתמונות שלי מבית ספר שנה אחרי שנה, תראו שאני צוחק פחות ופחות. בטח כולם ככה. ילדים נשפכים מכלום, והזקנים להיפך, בוכים כל הזמן. לפחות הזקנים בבניין, הם כאלה בכיינים שזה מדכא אותי."

ולמרות שהוא תמיד יודע מה השעה, הוא ילד, ונוהג להתבטא בהגזמות:
"פרדי כחכח בגרון לפחות חמשת אלפים פעם"
"הקטע הוא שהדבר הזה נוסע פעם באלף שנה"
" לוקח לה איזה שלושה שבועות לקרוא מכתב"
"אני חושב שאנרי הוא מלך המטומטמים ושהוא מתמסטל כדי לשכוח מהטמטום שלו... אם היו נותנים לי אירו על כל פעם שהיצור הזה מנגן לי על העצבים, הייתי מיליארדר. אבל לא נותנים לי, אז אני מתחרפן בחינם"

"רק הרגשתי דברים, מין צמרמורת שעברה לי בגוף ועלתה לי עד הלב", אומר שַרלי טרַאוֹרֶה. חשתי בה, הוא כ"כ נגע לליבי, התאהבתי בו ממש. אפשר לאמץ אותו?

אוגניה,
בלוגילוגי