צופן הישראליות/ גד יאיר

גדלותו של הספר "צופן הישראליות" בפשטותו, וזאת בשני היבטים: ראשית, הוא מספר סיפור ברור ומובן מאליו, אולם הוא מחדש בכך שהוא מספר אותו בצורה מובנית ומסודרת. לפעמים יש ערך לכך שאדם יוצר מקור פורמאלי שאליו ניתן לקשר ידע שהוגבל עד כה לדרגה של common sense ותו לא. הספר אמנם חושף אמיתות ידועות על הישראלים, אולם הוא עושה מאמץ לבור את הבר מן המוץ ולזקק אמיתות אחדות שהן יסודיות יותר – לטעם הכותב – מאחרות. הוא גם מבסס אותן על ממצאים מחקריים ומקשר אותן לתופעות רחבות יותר. התוצאה היא שגם אם הסיפור ידוע מראש, הספר מעניין.

שנית, הספר מספר את אותו סיפור מוכר-חדש בשפה ברורה ונגישה. ספרות סוציולוגית היא כמעט תמיד מעניינת בגלל הסיפור, אולם פעמים רבות היא הופכת לבלתי נגישה לרבים בשל הסגנון, הדיון הנרחב במתודולוגיה, וסגנון הכתיבה. צופן הישראליות נמנע מכל אלה במכוון. הגם שנראה שיש מסגרת תיאורטית שהוא מתכתב איתה, היא כלל אינה נזכרת בספר. אין כאן גרפים וניתוחים סטטיסטיים, הפניות למקורות מעבר לאתרי אינטרנט וכדומה, והסך הכל הוא בלתי מאיים עבור הקורא המצוי.

עם זאת, בנקודה זו נדמה לי שהפשרה שבחר המחבר היא קלה מדי: ניתן היה לכתוב בשפה קצת פחות מדוברת, ועדיין לא לאבד את הקוראים המצויים אולם גם לא לתת תחושה של מאמץ גדול מדי להתחבב עליהם. ראוי היה להעמיק את הפרק המתודולוגי (שכל היקפו עמודים ספורים), על מנת להעשיר את חוויית הקריאה ולהפוך את הספר לבעל ערך גם עבור הקורא המעמיק מעט יותר. לא די בכך שדווח לקורא שנוהלו ראיונות וסקרים. ניתן היה להציג את הסקר, להסביר את מידת התיקוף של השאלות והתשובות, מידת המובהקות הסטטיסטית של התוצאות וכולי. הקורא יכול היה להיבנות גם מקבלת מידע אודות הדיברות שלא נבחרו, תופעות שהיו מובהקות פחות, וכדומה. גם רשימה ביבליוגרפית למקורות נוספים בתחום ולתיאוריות רלוונטיות הייתה יכולה להוסיף. הכותב מציין בסוף הספר כי עצלות גרמה לכך שהוא כתב את הספר באופן הזה ולא כמחקר משותף עם תלמידיו. נראה כי עצלות זו מסבירה גם כמה בחירות אחרות בספר, בחירות שהגם שהן סבירות ומקובלות, אינן מחפות על תחושת ההחמצה. בשל הביקורות האלה אין מדובר בספר עמוק או יסודי במיוחד, אולם אין בהן כדי להפחית מהעובדה שמדובר בספר ראוי, מעניין ונעים לקריאה.

מאת שרון