מתחת לאדמה / בלינדה באואר.

הספר מתחת לאדמה מוגדר כספר מתח, אבל כבר בתחילתו אנחנו מגלים שבניגוד להרבה ספרי מתח אחרים המתח בספר לא נבנה סביב השאלה "מיהו הרוצח?" כיוון שזו שאלה שנענית די מוקדם, אלא יותר סביב השאלה "איזה סוג של מפגש יכול להיווצר - אם בכלל - בין נער מתבגר ורוצח?"

הנער הוא סטיבן לאם בן ה-12 שדודו נרצח שנים רבות קודם לכן וגופתו מעולם לא נמצאה, והרוצח הוא ארנולד איוורי שבזמן תחילת העלילה מרצה בכלא את עונשו על אותו הרצח ועל רציחות אחרות.

מכיוון שיש לי חיבה הן לספרי מתח והן לספרי התבגרות (אפשר לראות זאת אפילו בשני הספרים האחרונים שבחרתי לכתוב עליהם כאן: "חשוב על מספר" ו"ילדת פלא" שהראשון שבהם הוא ספר מתח והשני ספר התבגרות) מאוד נהניתי מקריאת הספר הזה שהיטיב לעבוד בשני המישורים. למען האמת, כשהתחלתי לקרוא בו, הופתעתי במידת מה מאיכותו כספר התבגרות כיוון שלא ציפיתי לכך שהספר ייטיב לתאר ביד עדינה ורגישה את כל רקמת החיים של הילד בן ה-12, חבריו, משפחתו, בית הספר והקהילה שבה הוא חי. בדיעבד, ייתכן שהייתי פחות מופתעת לו הייתי קוראת קודם לכן את הערת המחברת לינדה באואר בסיום הספר (למרות שנכון היה להביא אותה בסוף הספר כיוון שהיא כוללת ספוילר לחלק מהעלילה)  שאומרת שמראש היא התכוונה לכתוב סיפור קטן מאוד על ילד וסבתו, ואיכשהו, תוך כדי פיתוח הדמויות, העלילה הגיעה למקום אפל ובלתי צפוי.

אני חושבת שהמקום שהכי עניין אותי במהלך קריאת הספר היה בדיוק המקום הזה שבין הרצון והכוונה לבין התוצאה הסופית. שתי הדמויות הראשיות של הסיפור: סטיבן לאם בן ה-12 וארנולד איוורי הרוצח הסדרתי שניהם יודעים מה פירוש המילה "לרְצות". שניהם יודעים להציב לעצמם מטרה ראשית, להתעלם מהכאבים שבדרך, ולראות בכל מכשול שצץ בדרכם אתגר נוסף שרק מדרבן אותם הלאה. אם אומרים שאין דבר העומד בפני הרצון, הרי שעימות בין שני אנשים בעלי כוח רצון כל כך חזק הוא תמיד מסקרן בעיניי. הסופרת משתמשת במאבקי הרצון של שתי הדמויות כדי ליצור מתח, אבל גם יוצרת על ידי תיאור הרצונות שלהם הקבלות שמדגישות הן את הדומה ביניהם והן את השונה. שאיפתו העיקרית של סטיבן למצוא את הגופה של דודו היא שאיפה שעיקרה להיטיב עם הסובבים אותו (לו ייטב כתוצאה מכך שייטב לכל הסובבים אותו) ואפשר להקביל אותה בהחלט לניסיון ליצור עולם מושלם, ומכיוון שהעולם המושלם שהוא מנסה בכל כוחו לבנות הוא בסך הכול עולמן של כל המשפחות שלא מרחפת מעל חיי היום יום שלהן איזושהי טראומה מן העבר, הרצון הזה שלו מאוד מובן ונוגע ללב. הרצון המוביל של ארנולד אייוורי לעומתו הוא לא רק תמיד אנוכי, הוא גם די מעוות לפעמים, אך מכיוון שהסופרת לא מספקת תובנות של ממש לגבי איך נבנים רצונות מעוותים שכאלה, הרי שגם כשאנחנו נכנסים לתוך ראשו ומחשבותיו הוא נשאר רוב הזמן לא מובן ובלתי ניתן להזדהות ואולי טוב שכך.

ועכשיו לא נותר לי אלא להצטרף ליתר ההמלצות שכבר ניתנו כאן באתר לספר הזה, ולכם להחליט האם זהו ספר שאתם רוצים לקרוא...

מאת אורלי