בין חברים / עמוס עוז

"האהבה נראתה לו פתאום כעוד אחד מפגעי החיים שבפניהם עליך לכוף את ראשך ולהבליג עד יעבור זעם"

איזה כיף! איזה עונג!
ראשית, מזמן לא כתבתי על ספר ישראלי. וזה לא סתם ספר ישראלי זה סופר ישראלי - עמוס עוז!!
כבר המון המון זמן לא קראתי ספר ישראלי כל כך שורשי, כל כך נטוע, כל כך עברי!! שפה גבוהה ועשירה, קולחת ונכונה.
שנית, אני לא אוהבת כל כך סיפורים קצרים, ולא קראתי את ספרו הקודם של עוז, שגם הוא סיפורים קצרים. אבל, משום-מה, הפעם עשיתי זאת. ולא התאכזבתי!!

זהו קובץ של שמונה סיפורים, השזורים אחד בשני, דמויות שקשורות אחד לשנייה במקום אחד: קיבוץ יקהת. קיבוץ דמיוני, לא ברור איפה לא ברור מתי. עוז כתב כבר בעבר על חיי הקיבוץ, מנקודת מבט אישית, של מי שנכנס לקיבוץ חולדה כילד חוץ. הפעם, הוא כותב מתוך נקודת מבט בוגרת, אחרת, בהמון אירוניה, המון ביקורת והולך עם רעיון הקיבוץ עד הסוף.
שמו של אחד הסיפורים, שנבחר להיות גם שמו של הספר, מאוד ישראלי: בין חברים. רק בישראל תשמע משפטים כאלו של בין חברים, דברים שנאמרים, נעשים או אפילו שותקים בין חברים. כל כך ישראלי. ואכן, הקיבוץ הוא יוזמה מאוד עברית-ישראלית. בעברו, כאמור, היה עוז ילד חוץ. הפעם, הוא שם בפיו של משה - ילד חוץ כמובן, את דעתו על הקיבוץ שהוא מהות האנושות, מהות הספר: "משה הגיע למסקנה הפשוטה שרוב בני האדם זקוקים ליותר חיבה מכפי שאפשר למצוא". בסיפור האחרון, שוב שם עוז את הרעיון הזה בוריאציה אחרת בפיה של אישה, אסנת: "רוב בני האדם זקוקים כנראה ליותר חיבה מכפי שהאחרים מסוגלים לתת, וכי גרעון כזה שבין ביקוש להיצע אף אחת מוועדות הקיבוץ לעולם לא תצליח לכסות".
ברגישות רבה, מעביר עוז בסיפורים הקצרצרים הללו, בלי הרבה עלילה, את ביקורתו כלפי הקולקטיב, את מה שהקיבוץ יכול לעשות ליחיד האינדיבידואל, כיצד יכול הקיבוץ למגר רצון אינדיבידואלי להתפתח, להגן על הילדים, לנסות לעשות משהו מקורי אישי. לא ברור אם עוז אכן מקבל את תורתו של מרקס. אבל, הוא מקצין את הקומוניזם לאנרכיזם. נראה לי שעוז (כמוני, מודה...) שם בפיהם של כמה מדמויותיו, את האידיאולוגיה האנרכיסטית, בעיקר בפיו של מרטין, ניצול שואה, ולא בכדי!! בסיפור האחרון, אספרנטו, חושב מרטין שלימוד שפת האספרנטו תוביל את כל העולם לאחדות. השיוויון בשפה לא יוביל עוד למלחמות. בכל אחד מהסיפורים הללו, מבקר עוז את אידיאולוגית הקיבוץ, את הקומוניזם, אך "מטפטף" סממנים אנרכיסטיים, במובן האידיאולוגי.
בפיו של מרטין, בסוף הסיפור ובסוף הספר הוא מביא את הציטוט: השררה והציות מנוגדים לטבע האדם.

עוז משרטט בעדינות רבה את חיי הקיבוץ, על ברושיו, ריחו ודמויותיו. בניגוד לארצות התן, הספר הראשון שכתב על חיי הקיבוץ, שכתוב באופן רציונלי וחד, הספר הזה רווי רגישות וחמלה כלפי הדמויות. נגע בי מאוד הסיפור "ילד קטן"... מזמן לא בכיתי בגלל סיפור קטן...
לא בכדי ציטטתי את הציטוט בראש דברים אלו. נראה כי עוז מדבר פחות על האהבה, החמלה היא מהות האנושיות.
על כל סיפוריו, ספר מכמיר לב!

מאת מירב