התופרת / פרנסס דה פונטס פיבלס. מאנגלית: עידית שורר 

הסופרת פרנסס דה פונטס פיבלס, ברזילאית במוצאה שגדלה בארה"ב, יצאה לצפון מזרח ברזיל, למקום כמעט בלתי אפשרי, למסע חקר הרפתקני ממושך כדי 'לתת פנים' לאנשים עלומים שחיו בתחילת המאה ה20 בטקואריטינגה דו נורטה, ב'קטינגה' שבמדינת פרנמבוקו.
ואכן, כפי שרומז שמו של הספר, נעשה כאן מעשה תפירה ומעשה רוקם לתפארת, עבודה מקיפה על התפרים הגלויים בטבע האדם שחי אז בתנאים הקשים של הקטינגה ובתכים הסמויים משקף מעשה התפירה את האדם באשר הוא אדם, על מאווייו, כשרונותיו, חולשותיו. הקורא מתלווה לסופרת ולגיבורים למסע והרפתקה.
ב סרטאו, או לצד ה'קטינגה' של ברזיל, איזור צחיח ואכזרי, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, חיים בני אדם שנאחזים בחיים, הם חיים כקורבנות ל'מצבי הרוח' של הקטינגה. הם מנותקים מכל יישוב, הם עלובים, אנאלפבתים, אמונות טפלות או מיסיונריות מנחות אותם, בבקתות הטיט, יחפים, כפות רגליהם כתומות מרצפות הטיט, הם חיים את הטבע ועם הטבע בסימביוזה.
-"...הוא היה נתון למצבי רוח כמו פרת צֶבּוּ ארוכת אזניים שהולכת אחרי הרועה ופתאום בועטת בו"
"… היא הייתה רזה דמוית ציפור אך חסר לה החן שיש לציפורים... כתרנגולות...שהיו מעוניינות בהישרדות ולא במעוף"
"... הוא הזכיר לאמיליה סוס שמותח בעיקשות את החבל שקושר אותו כדי להשתחרר משוביו, אבל בכל זאת לא מנתק אותו. הוא משך רק להראות שהוא יכול, וכשבעליו שב עם שיבולת שועל וטפיחה מעודדת הסתפק בזה בעל כרחו"
באיזור הנידח והמרוחק שבוע נסיעה מהחוף, נטמעת אכזריות גם לאוכלוסיה - החזק, בעל האחוזה שולט ביד קשה, וה'קנגסיירוס' מגיחים מידי פעם מתוך הקטינגה, מנסים לשרוד, בכבוד מסוים, באכזריות מסוימת, עם קודים שלהם של מה הוא טוב או רע: "נשימותיהם התמזגו לנשימה של חיה אחת גדולה, או לנשימתה של הקטינגה עצמה"
האחיות לוזיה ואמיליה גדלו שם. הן התייתמו מהוריהן, דודתן התופרת סופיה מגדלת אותן. היא תופרת מוכשרת, כל עולמה הוא התפירה, והחיים מובנים לבנות כמו הנחיות מעשי התפירה והרוקם שלה, ליחס לבד לטיבו ולמירקמו, לסרט המידה, למידות האנשים, לתכונות התופרת. זוהי אנאלוגיה שהן חיות על פיה את החיים וזה הוא גם החוט המקשר ביניהן במשך השנים: "חייט טוב הוא כמו וָקוּרוּ טוב, הוא יודע לפענח את התפרים השונים כמו שחוואי יודע לפענח כל אחת מהפרות בעדר".
סופיה ירדה מנכסיה עקב מות בעלה (היא מחזיקה את עצמותיו מתחת למיטתה, ומדברת אליו לפני השינה). כאישה ללא בעל גורלה נגזר לאבדון, אבל כשרונה מחזיק אותה ואת הבנות. היא דואגת לעתידן, במקום הזה שרק נשים שלמות בגופן יכולות למצוא שידוך של איזה כפרי, והיא דואגת לשדך לאמיליה, החיננית מבין השתיים, עלובי נפש משם. ללוזיה אין סיכוי כי בשל פראותה התעוותה ידה, גורלה נחתם לחיי בדידות ללא בעל, כסחורה פגומה, אמיליה: "בלי אמצעים ובלי מקצוע אתה תקוע שם, אני הייתי תופרת"
שתי האחיות לא מוותרות, 'ז'ורנלים' של אופנה מגיעים לידי אמיליה (סופיה האנאלפבתית דואגת שתדענה קרוא וכתוב, היא שולחת אותן ללמוד אצל כומר הכפר), היא רואה את עצמה בדמויות המצולמות, וחולמת על חיים אחרים, בבית מרוצף.
לוזיה בעלת המום ההרפתקנית, נחטפת ע"י הקנגסיירוס, הן חיות חיים מקבילים, אותם משפטי מפתח של הדודה סופיה מהדהדים בראשן ומנחים אותן, כל אחת לפי אופייה.
המשבר הכלכלי בעולם מהדהד ומשפיע גם על החיים באיזור הנידח הזה, ובאמצעות הד"ר דוארטה, הקרימינולוג המומחה שמחפש את המידות הנכונות של הגולגולת שתחזה מי הוא האדם המסוכן לחברה אנחנו מתוודעים גם לתורת גזע: "טוב שאפשר למדוד בן אדם, ולפי המידות לקבוע מי טוב ומי אכזרי" דברי ד"ר דוארטה.
הספר הזה הוא מלאכת מחשבת וחלון לעולם זר שכמעט נעלם מעינינו. פונטס מצליחה 'להכיל' את כולם, היא מנציחה אותם, ללא שיפוטיות וללא רומנטיזציה של הפשע. יש בספר מן הרוח הדרום אמריקאית, בה חיים זה בצד זה בהרמוניה אוכלוסיות מצבעים ולאומים שונים. זהו ספר אהבה לאדם.
"אנטוניו לימד אותה שהססנות זה רע. בקליפת עץ הז'ניפאפו כדי להרגיע שרירים כואבים, להרתיח קליפת עץ צָקוּרוּטוּ לרפא כאבים, ואז למעוך את פרחי המַרמֶלייֶרו הצהובים כדי לטהר את דרכי הנשימה מכיח. התרופה לעצבים מתוחים היא אכילת פרי הפסיפלורה כולו על זרעיו... אבל - לא היה צמח לחרטה. שום דבר לא שטף את ייסורי המצפון".
הספר נדיר באיכויותיו, מומלץ בחום, כאשר סיימתי את הקריאה הרגשתי כמו אחרי מסע לארץ רחוקה וכמו אחרי מסע פנימי - מלווה בתובנות חדשות.

קריאה מהנה

אוגניה, בלוגילוגי