שלוש נשים חזקות / מרי נדיאי. מצרפתית: עדה פלדור

יש ספרים שאני אוהבת – מאוד, כמו נניח "גאווה ודעה קדומה", יש ספרים כמו "ארוחת ערב" שהייתי ממליצה לאחרים להתרחק מהם כמו מאש כי בעיניי אין בהם כלום חוץ מרוע. ובין שני הקצוות האלה יש מעט מאוד ספרים שאני לא ממש יודעת מהי עמדתי לגביהם, ואם מישהו ישאל אותי באופן פרטי האם הייתי ממליצה לו לקרוא את הספר, הייתי כנראה חוקרת אותו קצת לגבי סוג הספרים שהוא אוהב, אומרת שבעיניי הספר בעל ערך אך יש בו בעייתיות מסוימת  ומודה בכך, במקרים מסוימים (במיוחד כשהמדובר בשואל שאת דעתו אני מעריכה) שעיקר ההמלצה שלי נובעת מהסקרנות לדעת מה השואל לדעתי יחשוב עליו. הספר "שלוש נשים חזקות" הוא אחד מאותם ספרים בודדים שנמצאים בקטגוריית ה"מעניין אותי מה תחשבו עליו". ואולי זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שזו הסיבה שאני הגעתי לקרוא בו בכלל, לי היקרה הייתה סקרנית לגבי דעתי עליו.

הדבר שאני הייתי סקרנית לגביו עם סיום הקריאה היה מדוע נבחר שמו של הספר להיות "שלוש נשים חזקות" מפני שלמרות מה שנכתב על הכריכה האחורית של הספר שהמדובר ברומן בן שלושה חלקים שנורה, פנטה וקאדי הן גיבורותיו, הרי שהחלק השני שמספר על פנטה מסופר בעצם מנקודת מבטו של בעלה רודי, ואפשר לומר שהסיפור הוא עליה ממש כמו שאפשר לומר שלסיפור סינדרלה היה צריך לתת את השם "הנסיך החכם" או משהו כזה, יכול להיות שהנסיך  בסיפור סינדרלה הוא אכן חכם אבל אנחנו לא באמת יודעים את זה כי אנחנו כל הזמן רק רואים איזושהי הצטיירות תדמיתית שלו בעיניי יתר הדמויות.

תהייה נוספת שעלתה בי בעקבות הקריאה הייתה מה בספר הזה הופך אותו לספר אחד ולא לשלושה סיפורים שונים, כיוון ששני החלקים הראשונים לפחות הסתיימו באופן שהשאיר אצלי את ההרגשה שהדברים עדיין לא פתורים עד הסוף, ושאני סקרנית לדעת מה יעלה של בגורל הדמויות בהמשך, אך המחשבה שבחלק האחרון נגלה עוד מידע על גיבורי החלקים הראשונים התפוגגה עם סיום הקריאה ממש כמו המחשבה שבחלק השני נגלה משהו נוסף על גיבורי החלק הראשון. נכון שהדמויות מוזכרות גם בחלקים שאינם מספרים עליהם, אבל זה באמת אזכור חסר משמעות אמיתית לסיפור שמופיע בחלק שלהן, אלא אם כן כמובן המסר הוא שלכל דמות חסרת משמעות ככל שתהיה בסיפור אחד יש סיפור שלם משלה לספר.

שלושת חלקי הרומן מתוארים על גבי כריכת הספר כ "שלושה סיפורים, שלוש נפשות קרועות בין אירופה לבין אפריקה" ויש שם כנראה בין היתר גם סיפור שדן במצב המהגרים ובמצבם של אלה שהם לא כאן ולא שם, אבל אולי בשל המרחק הגאוגרפי, והידע הלא ממש קיים שלי בבעיות של צרפת והמהגרים אליה, הסיפור הזה די עבר לי מעל הראש, ומה שיותר דיבר אליי הוא התחושה של הדמויות שהם לא כאן ולא שם מבחינת החוץ (האנשים סביבן) והפנים (תחושות גופניות, נפשיות) האישי שלהן. באופן מעניין אנו רואים אצל כל הדמויות שבשעה שהן מנסות לפתור את הבעיות החיצוניות שלהן - בעיות שיוצאות מכלל שליטה מהר מאוד - הן מוטרדות בצורה זו או אחרת גם מחוסר שליטה על גופן שלהן. ותהיתי אם גם בכך יש אמירה כלשהי על הקשר בין הגוף לנפש ועל תגובת נגד של הגוף להתכחשות של הנפש שגוררת התכחשות לגוף וכן הלאה.בסופו של דבר נותרתי עם תהיות רבות לגבי המקום שאליו הסופרת כיוונה, אבל עם תחושה שלדעתה כנראה, אנשים עקורים אין מי שידאג לגורלם, וגם אם הם חזקים ורוצים להרגיש שליטים לגורלם, הרי שהם אינם שולטים בדבר, וחייהם פוסעים בנתיב ללא מוצא וללא רחמים. אבל זו רק התחושה שלי, מעניין באמת מה אתם תחשבו.

מאת אורלי שלמה