המחברת הגדולה / אגוטה קריסטוף. מצרפתית: נורית פסטרנק. מהדורה מחודשת.

אגוטה כריסטוף, סופרת הונגרייה, 1935-2011. החלה את דרכה דווקא כמשוררת ומחזאית. אך פרסומה בא לה עם ספרה "המחברת הגדולה" ב-1986, הראשון מבין טרילוגיה. ב-1988 פורסם "ההוכחה", וב-1991 "השקר השלישי".

"המחברת הגדולה" נכתב מנקודת מבטם של תאומים, גילם לא ידוע, המקום לא ידוע, שמם לא ידוע. הדבר היחיד שמרומז הוא שהרקע הוא זמן מלחמה.

בעיר הגדולה אין אוכל ואימם של התאומים מביאה אותם לאימה, סבתם "המכשפה". אביהם נשלח לחזית. הסבתא היא איכרה לא חכמה, אנלפביתית, לא נקייה ואולי גם רוצחת. על השניים להסתגל לעולם שונה ממה שהכירו עד כה, עולם שבו אמם מכנה אותם "משושי-חיי", עולם של תבונה, רציונליות, סדר וניקיון. את הסתגלותם הם מבצעים בדרך מקורית, כיוון שהם חכמים מאוד וקריאה וכתיבה חסרים להם, הם ניגשים לחנות לכלי כתיבה ומבקשים לרכוש כלי כתיבה ומחברת, הספרים שהם לומדים ממנו הוא "המילון" של אביהם שסחבו איתם והברית הישנה והחדשה.  במחברת הגדולה הם כותבים את קורותיהם.

"כתבי הקודש משמשים לקריאה בקול, להכתבות ולתרגילי זיכרון. אנחנו לומדים אפוא בעל פה דפים שלמים מכתבי הקודש...כדי להחליט אם חיבור טוב או לא טוב יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים" (עמ' 34).

למעשה כל מילות התיאור נמחקות מחיבוריהם (אסור לכתוב סבתא מכשפה, כי אז הקורא יבחר צד. חייבים לכתוב רק סבתא). כך הם מלמדים עצמם לקרוא, להתאכזר, להתעוור, להתחרש, לסבול כאב, לשרוד. כל זאת ייתכן ויצטרכו לו בעתיד. כמו שהם מלמדים את עצמם את מלאכת החיבור הנקייה מכל רגש, כך הם גם נוהגים, ואט אט מסירים כל רגש מדרך התנהגותם, שהופכת להיות גם היא אכזרית, הרגש מנוכה מחייהם. הם עדים לחוויות קשות ונוראיות והם מרגישים שהם חייבים ללמוד איך לשרוד בלי להתרגש, איך לא לכאוב. כי למעשה מי שיכול לשרוד בתנאי המלחמה האכזריים הללו הוא מי שמוחק כל רגש. הקורא אוהב אותם ונקשר אליהם, אולם עד סיום הספר ייתכן שזה ישתנה.

זהו ספר פורנוגרפי בעליל, לא רק בגלל תיאורי סקס מזוויעים, פדופיליה ואונס, כי אם זוהי פורנוגרפיה של רוע ואכזריות.

קשה לומר שזה ספר אינדיבידואליסטי כי למעשה אין לנו דרך להתחקות אחר תהליכי הנפש של האינדיבידואל, כי גם צורת הכתיבה היא מינימליסטית שמשרתת את הלך הרוח. זהו גם אינו ספר על יחיד, כי אם על תאומים – "אנחנו", הספר נכתב בגוף ראשון רבים.

זהו בהחלט ספר אקזיסטנציאליסטי. למעשה, הסיום הנוראי של הספר מדגיש את שני הקטבים הקיצוניים הללו של רגש ואכזריות; האם אקזיסטנציאליזם זהו למעשה הישרדות? האם מי שאכזרי וחוצה את הגבול (המוסרי?) הוא זה שישרוד?

מאת מירב