רואים את הלב/ סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

כל כך קשה לכתוב דמויות של ילדים. נכון, כולנו היינו פעם ילדים אבל משהו מהחשיבה הנקייה והמשתאה שלהם הולך לאיבוד במהלך ההתבגרות.

שרלי הוא ילד כזה. בן למהגרים ממאלי שגדל עם אמו ועם אחיו הנרקומן אנרי בשכונת עוני. אביו עזב אותם בילדותו המוקדמת. יום אחד אמו נלקחת ע"י שוטרים לנגד עיניו ומתעלמת ממנו במכוון והוא נשאר אבוד ומשוטט בשכונה כל היום (זו מסגרת הזמן של הסיפור). שרלי הוא ילד מצחיק ושנון שלא מקבל את סביבתו כמובנת מאליה. הבניינים  בשכונתו קרויים על שם סופרים ומשוררים.

התפעלתי מהדרך בה אמו של שרלי חינכה אותו. האם הלא משכילה שדאגה לספק לבנה את מה שהיא לא זכתה לו – השכלה ותרבות ובעיקר אהבה ליופי.

הספר דן במרומז בתחושת השייכות של אדם למקום, נושא שהוא מאוד אקטואלי בימינו עם תופעת הכפר הגלובלי וההגירה. שרלי נולד בצרפת וגדל לתוך התרבות הצרפתית בשכונת מהגרים, אחיו אנרי נולד במאלי וספג משתי התרבויות ובמידה מסוימת נקרע בין שתיהן. הצרפתיות של אמם לא עומדת במבחן מכיוון שאביהם הפך אותה לבלתי חוקית בגלל שלקח את כל המסמכים הרלוונטיים שמהווים הוכחה.

השימוש המכוון שנעשה בשמות הבניינים בשכונתו של שרלי, הקרויים על שם גדולי התרבות הצרפתית (וחלקם בעצמם מהגרים) יוצר הזרה (שרידים של לימודי הספרות) שכן פריז ותרבותה היא סוג של משאת נפש ולא מקום נגיש באמת לתושבי הפרוורים, ובכל זאת הספר שמתחיל בבניין רמבו מסתיים בציטוט מרמבו, מה שנראה בעיני כאמירה מפורשת שהאמנות והספרות יכולות להיות נגישות מכל מקום ושיש צורך במתווכים שיגלו אותה.

גם התרגום עשה עבודת תיווך נפלאה לקורא הישראלי שלא מכיר היטב את התרבות הצרפתית. הספר קריא, קולח, נוגע ללב, כואב ומשמח. נהניתי מאד מהתרגום של לי עברון-ועקנין (גילוי נאות - חברתי הטובה) ששמר על השפה קולחת ואותנטית.

לדעתי כשספר הוא טוב יש חשק לקרוא עוד ספרים של אותו סופר, ופה אני יכולה להגיד שנשארתי עם טעם של עוד.

מאת ג'וליאנה