אמן של העולם הצף/ קזואו אישיגורו. מאנגלית: עידית שורר. 

מכל ארצות המזרח נדמה שעבור ישראלים רבים, יפן הייתה ותישאר המסתורית מכולן. למרות שיפן הייתה כוח כלכלי משמעותי תקופה לא קצרה ולמרות שיצירות תרבות יפניות מלוות אותנו עוד מילדות בדמות סרטוני האנימציה, יפן הייתה ונשארה חידה. אולי בגלל שהיא כל כך שונה מאיתנו, אולי בגלל שהיא כל כך מרוחקת, אולי בגלל העלות הגבוהה של טיסה ליפן ושהייה ביפן שהופכים אותה לפחות נגישה מתאילנד או מסין. ובכל זאת בכל הקשור לספרות נדמה שהישראלים לא מפסיקים לחפש יצירות יפניות. הרוקי מורקמי הוא אולי אחד הסופרים הזרים הנקראים ביותר בישראל של השנים האחרונות והוא מצליח להגיש לנו יפן אחרת, בתמהיל מערבי עם סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים שהופכים כל מציאות למוזרה, בלי קשר למקום שבו העלילה מתרחשת. כקוראת נלהבת של כל מה שיוצא מבית המלאכה של מורקמי, מצאתי את עצמי גם אני מחפשת עוד מהספרות היפנית ורוצה ללמוד על סופרים נוספים שהם ילידי ארץ השמש העולה והושפעו ממנה.

הספר "אמן של העולם הצף" של הסופר יליד יפן קזואו אישיגורו מספר סיפור המתרחש אמנם ביפן אך שונה לחלוטין מספריו של מורקמי. כאן לא תמצאו עיסוק בעל טבעי ובמוזר ובמקומו הנושא הוא היסטורי, פוליטי ולא יכול היה להתרחש אלא בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. במרכז הספר אמן בגיל הפרישה המהרהר בהחלטות שעשה בחייו ובמחיר שהוא משלם עליהן כעת משנכנסה יפן לעידן חדש, בתום מלחמת העולם השנייה. הספר בהתאם לדמות הראשית שלו כתוב בטון איטי, אפילו איטי מאוד, ומהורהר, מה שמחזק את התחושה שמדובר בגיבור ספרותי שהשנים היפות מאחוריו וכעת הוא נמצא בפרק בו הוא בוחן אותן מחדש ומנסה לזכות שוב בהערכת החברה שמסביבו.

הספר גם מעלה שאלות רבות בנוגע לשינויים שעוברת חברה. השינוי שעברה יפן מחברה קיסרית לדמוקרטיה מערבית וקפיטליסטית המכה על חטאי מלחמת העולם השנייה ונשפטת עליהם הוא שינוי קיצוני המאפשר לכותב הספר להראות כיצד האידיאלים של העבר הופכים לפשעים בעיני החברה הסובבת ולחרטות וכיצד אידיאולוגיות שאחזה בהן מדינה שלמה יכולות להשתנות ביום אחד ולמצוא עצמן לא רלוונטיות ואפילו כנחשבות למסוכנות.

מאחר והדובר בספר הוא גם הדמות הראשית ישנה תחושה שאיננו נחשפים לכל הסיפור. אף פעם למעשה אי אפשר לדעת עד כמה הדברים המובאים לנו נכונים מאחר שהדובר, כך נדמה, מעדיף לחשוף את הגרסה שלו של המציאות ולהסתיר פרטים אחרים רלוונטיים יותר לאמת. משום כך אנו נעים במהלך הספר במעין מעגל חקירתי ולא מפסיקים לשאול את עצמנו ולבדוק האם הדובר באמת התנהג בצורה לא ראויה במהלך המלחמה או שמא היה הוא רק נתין נאמן של ארצו ועיוור לסבל שהיא גורמת לתושביה. גם השאלה עד כמה האמנות באמת יכולה להשפיע על מהלך ההיסטוריה נדונה כאן באופן עקיף ומהווה ציר מעניין עליו סב הספר. העובדה שהדמויות האחרות בספר חלוקות בדעתן והתנהגותן ביחס למעשים שעשה הדובר, כאשר חלק מהן עוינות לו וחלקן אינן מבינות במה יש לו להודות, מחזקת את הדיון והופכת אותו למעניין יותר.

בימים אלו שבהם נדמה שהמדינה שבה אנו חיים עוברת שינויים והופכת לדתית יותר, קיצונית יותר ודמוקרטית פחות, הקריאה ב"אמן של העולם הצף" הבהירה לי שההיסטוריה היא דינאמית ומשתנה תדיר ושאנשים שתפסו עצמם כמנהיגי מדינות וכאליטה השולטת יכולים למצוא עצמם מהר מאוד, בסיומה של מלחמה גדולה, בתחתית הסולם החברתי, כשכל מה שיש להם להתרפק עליו הוא העבר. במובן זה אולי אנחנו והיפנים לא כל כך שונים, יפן היא מדינה ששינתה את פניה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה ואילו מדינת ישראל עדיין מחפשת לעצמה את הכיוונים שאליהם היא הולכת. כך או כך "אמן של העולם הצף" ממחיש לנו שגם העולם שלנו הוא סוג של עולם צף ומשתנה תדיר, שהאנשים החיים בו לעולם לא ממש נמצאים על קרקע יציבה ושביום אחד יכולה הקרקע הזו לחוש כאילו היא נשמטת מתחת לרגליהם.

מאת נורית הוראק