העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

גיבורת הסיפור, נטלי, היא אישה שמאופיינת בהרבה תארים שמצטברים לסטריאוטיפ (מדומיין) של אישה: היא יפה, עדינה, רגשית, חיננית וחידתית לגברים המעוניינים בה. היא מובלת מאירוע לאירוע בסיפור בעקבות רגשות טמירים ומסתוריים לכאורה. כך היא מתאהבת – באורח לא צפוי – בפרנסואה, אשר פונה אליה פנייה של סתם ברחוב, ובמקום להיות מסולק מעל פניה כמטריד אחד מתוך אלף הוא הופך לבעלה האהוב למשך שנים. כך היא מתאבלת על פרנסואה, לאחר שהוא מת בתאונת דרכים. כך היא גם מתאהבת מחדש במרקוס, אהוב צפוי עוד פחות מפרנסואה.

כתוצאה ממהלך זה, הן הדמויות והן הסיפור הם בנאליים במידה רבה. אין כאן תחכום עלילתי משום שהכל קורה פשוט מפני שהוא קורה. גם בתום הקריאה אין מעשיהם ותחושותיהם של הגיבורים מתחוורים, והסיפור אינו הופך מובן או משמעותי. אקדחים שמופיעים במערכה הראשונה יורים כבר במערכה השנייה, ויריות אחדות – כולל סצנת הסיום כולה – נורות מבלי שכלל הוצג שם אקדח.

ובכל זאת לקחתי מהקריאה משהו, והוא את עונג הסיפור. משום שמהדפים שבה ועולה הנאתו של המחבר מעצם פעולת הסיפור, והיא כובשת את הקורא, והופכת את הספר לפטיפור שאין בו ערך תזונתי אבל הוא נעים ומהנה. חלק משמעותי מהנאת הסיפור ניכרת מהשפה בה מסופר הסיפור, שהיא עכשווית, ישירה ועם זאת מתחכמת ומשרה תחושה של מעין חלום. בעיני זהו עיקר הקסם בספר, ובמפתיע, הגם שמדובר בספר מתורגם, אותו עונג מצליח להתעתק גם לעברית, למרות ההבדלים המשמעותיים בין השפות. ההנאה שבסיפור עוברת אל הקורא באורח בלתי אמצעי דרך התרגום שממש משמיע את הצרפתית ואת האופן בו הדברים צריכים להישמע כאשר מקריאים אותם בקול בשפת המקור. לא הופתעתי כשגיליתי בסוף הקריאה שהמתרגמת היא לי עברון-ועקנין. צריך לדעת לכתוב כדי לדעת לתרגם.

מאת שרון