"ויקטור ומאשה" / אלונה קמחי

אלונה קמחי פסיכולוגית גאונה. ויותר מכול היא מפליאה לתאר במדויק את המנגנון העדין, המכאיב, המשכר ומלא הסתירות של יחסים סימביוטיים. היא עשתה זאת ב"סוזנה הבוכייה", ביחסי האהבה-שנאה בין הבת לאם שנקראים בנשימה עצורה, ועכשיו עושה זאת שוב ב"ויקטור ומאשה".

ויקטור ומאשה הם אח ואחות שעלו לארץ מאוקראינה עם הוריהם בשנות השבעים, הוריהם מתו בתאונת דרכים והם נשלחו למוסדות עד שסבתם עשתה מעשה, היגרה בעקבותיהם ואספה אותם שוב תחת קורת גג אחת. אבל בית הוא הרבה יותר מקורת גג, ובמעשה הזה סבתא קתרין לא הצליחה לשים קץ לתלאות ולחיפוש הנואש של ויקטור בן ה-16 ומאשה בת ה-17.5, שבה במידה שאינם יכולים להשתחרר מהתלות זה בזו גם אינם מצליחים למצוא להם אחיזה בישראליות, המושכת ומרתיעה אותם כאחת.

כל אחד מהשלושה האלה, שלא ממש מצליחים להיות משפחה, הוא אחר ושונה בתכלית. קתרין היא אישה שורדנית ומנותקת מרגשותיה, שבאופן מפתיע נקשרת לשכנתה ג'ולייט ולנכדהּ האוטיסט גבריאל, שאיתו היא מצליחה הרבה יותר מאשר עם נכדיה שלה; מאשה היא נערה קשוחה וחדת לשון, שאוהבת להיות בשליטה ומתמרנת את סובביה; וויקטור הוא נשמה שכמהה לקשר, לקרבה, למגע. עם ויקטור הכי קל (לי) להזדהות, אבל אלונה קמחי מצליחה לשרטט כל אחד מן השלושה מבפנים, באופן אמין לגמרי.

ויקטור לא מסוגל לשים גבולות בינו לבין הזולת, ובמיוחד כשמדובר במאשה. היא מחושבת הרבה יותר ממנו ואינה חושפת את כל הקלפים שלה; ואילו הוא לא מסוגל לשמור ממנה סודות: "הוא לא ידע להסתיר ממנה דבר והתענה במועקה עיקשת כשבכל זאת נהג כך. סודות פשוט לא יכלו להתקיים בו – ישותו דחתה אותם, כמו שגוף דוחה מתוכו חומר זר. כששמר אותם בפנים, הם גרמו לו כאב עמום. הספק היה משתלט אז על כל ישותו."

ויקטור מתאהב בבן כיתתו נמרוד בכר, המגלם את לב הישראליות (ואולי גם הגבריות) הבוטחת. כשמאשה, הבזה לישראליות (אף שבהמשך גם לה יש אפיזודה של משיכה ואשליה של היקלטות בקרב חבורת תלמידי תיכון אקסטרני אינטלקטואלים זרוקים) משמיצה את מושא הערצתו, ויקטור חסר הגבולות 'מתקפל' מיד, ואולי מכיוון שהוא מתמסר כל כך בכל ישותו, הדרך היחידה שלו לייצר משהו דומה למרחב ממושא אהבה אחד היא 'לבגוד' בו עם האחר:

"עוד צבר דביל. מה נדבקת אליו. יש כזה בכל כיתה. יש לו עיניים כמו לכלב הזה שסוחב מזחלות, איך קוראים לו?"

"האסקי סיבירי," ענה, נכנע לספק המוטל בטוב טעמו. היא צדקה בעניין העיניים, אולי צדקה גם בעניינים אחרים. קרה שאפילו עודד את אחותו להשמיץ את מושא אהבתו, והתענג על השחרור הזמני שבגידה כזאת העניקה לו ואחר כך שב ושקע אל הוודאות המוחלטת, שלעולם לא יאהב איש כפי שאהב את נמרוד בכר.

כשנמרוד בכר מביע לפתע עניין בקשר עם ויקטור, ויקטור מסתחרר לגמרי. כמו כל נרקיס (ונרקיס אינו מי שאוהב את עצמו יתר על המידה, אלא בדיוק מישהו כמו ויקטור, שמעניק לאחר כוח רב יותר לקבוע מי הוא מאשר לתחושה הפנימית שלו עצמו), הוא מסתחרר בין קצוות של דימוי עצמי, בין השפל למרומים:

 "איך אפשר להיות משוכנע כל כך בייחודך הנסיכי ובו בזמן בהיותך תולעת עלובה, שאינה זכאית להוציא את פרצופה מתוך החור?"

אולי מן החלק שחושב אותו לתולעת עלובה מנסה ויקטור להשתחרר בלי הרף, באמצעות המגע עם האחר כמו גם באמצעות חומרים, שאחותו חובבת השליטה דווקא נמנעת מהם לרוב: "... לוויקטור לא היה אכפת להיות סמרטוט אם זה המחיר שעליו לשלם על החירות שהעניקו לו האלכוהול והחשיש והסיגריות. רוצה היה לכבות את התודעה השופטת שבתוכו כמו שמכבים אור, ואז להניח לכמיהה להסתנן החוצה, אל המציאות."

הבאתי שפע של ציטוטים כדי שתראו בעצמכם את החוכמה וגם את היופי הפיוטי.

התיאורים של מאשה אמינים לא פחות, אבל כיוון שאני, כאמור, הזדהיתי יותר עם ויקטור, בחרתי בציטוטים שמתוך עולמו.

בכל זאת אביא גם קטע אחד שעוסק דווקא בקתרין, והדהים אותי בעומק התובנה הפסיכולוגית שבו:

ג'ולייט, ידידתה, בוכה על הספה. כל כולה התגלמות של חולשה שממנה היא, קתרין, סולדת עד עמקי נשמתה. הייתה רוצה לקרוא "קומי, ג'ולייט". [...] מה שמזכירה לה אישה זו, ברגע זה, הוא את רכותו של צווארון פרוות השועל במעיל החורף שלה. רכות ענוגה שמעוררת רצון להעביר בה את האצבעות שוב ושוב, לחכך בה את הלחי. אך המנגנון שמניע את גופה לא מכיר מחוות שכאלה. כאן, כעת, לנוכח ג'ולייט, לנוכח עצמה, היא מתמלאת שעמום עמוק.

המילה "שעמום" כאן הקפיצה אותי ממקומי. מדהים! כל הרגש האצור, כל חוסר האונים – ופתאום שעמום. אפשר לקרוא עשרות כתבים פסיכואנליטיים על הדחקה, והם יבהירו פחות מהפסקה הזאת מה יכולים להיות מהותו ותפקידו של השעמום.

ולמרות שאני רק על פסיכולוגיה לדבר ידעתי, בכל זאת "ויקטור ומאשה" הוא מסמך חשוב ואולי יחיד מסוגו על הישראליות מנקודת מבטם של עולי בריה"מ-לשעבר, ועל ישראליותם (הרצויה והדחויה כאחת) של אותם עולים. אלונה קמחי לא מפחדת לדבר ללא כחל וסרק ובלי תקינות פוליטית, דרך דמותה של מאשה הקשוחה:

"הם אפילו לא רעים," המשיכה, "הכרתי הרבה כאלה מאז שבאנו לכאן, ישראלים שחושבים שהם משהו מיוחד. בקיבוץ, בבית הספר, אפילו בסיני. אשכנזים, מה שנקרא. ואתה יודע מה? אמא צדקה. הם פשוטים. פשוטים לגמרי. אתה יודע בעצמך – הם לא קוראים ספרים, רק עיתונים ושטויות על עצמם על כל מיני קיבוצניקים שנהרגים במלחמה או עצובים בגלל שהרגו ערבי. לא בלזאק, לא זולא, לא דיקנס, לא פויכטוונגר, לא גולסוורתי, לא כלום. אפילו לא קונאן דויל או ג'ק לונדון – מה שכל ילד אצלנו יודע בעל פה. אין להם בבית תקליטים של מוזיקה קלאסית. הם לא מכירים את פיסארו ולא את אל גרקו. תפסיק לבכות, בבקשה. הם מיובשים. בלי הומור, בלי דרמה, בלי בכי, בלי אהבות גדולות. הרגשות שלהם קטנים. עכבריים. הם לא יודעים להתלבש באלגנטיות, לא מבינים אירוניה, לא משתכרים, לא יודעים לבלות ולחגוג כמו שצריך. לכל מרוקאי או גרוזיני שהם כל כך מזלזלים בהם יש יותר אישיות וטמפרמנט מלהם. לכל ערבי."

ומה שאולי מוזר ואולי לא מוזר, הוא שמזמן לא קראתי ספר שמדבר כל כך את הישראליות. אם הייתי בוחרת ספרים עבריים לתרגום לשפות זרות כדי להעיד על מצבנו כאן, הייתי בוחרת בספר הזה. כי מהי הישראליות אם לא המפגש הזה, ועוד מפגשים רבים אחרים. הפער הזה בין עיירת קליטה לבין העיר הגדולה שליד. נקודות המבט. וכשוויקטור ואהובו נמרוד מגיעים למדינת אכזיב של אלי אביבי (כן, אלי אביבי הוא דמות בספר...), וכשמאשה נוסעת לסיני, הם נוגעים במחוזות געגוע רחוקים ונכספים שהם כאלה גם בשבילי, ילידת הארץ, ואולי נוגעים בהם הרבה יותר ממני.

מאת לי עברון-ועקנין