כל הדרכים / רווה שגיא

הספר נפתח בציטוט שירו של פול צלאן "עולם לא קריא". צלאן היה יהודי ששכל את משפחתו במחנות ההשמדה, הוא נתן לעצמו שמות עט רבים ובעיני רבים הוא נחשב למשורר היהודי היחידי שכתב בגרמנית. בשירו זה כותב צלאן: עולם לא קריא, הכל כפול. צלאן התאבד ב-1970 בקפיצה למי הסן. הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות. אני מייחסת חשיבות לדמותו של צלאן ולציטוט כיוון שנדמה כי משהו מחייו הכפולים, שמותיו והתאבדותו מרחף מעל הספר של רווה שגיא.

הספר מחולק לשלוש דרכים:

האחת, היא דרכו של אלברט לנדאו. והיא נפתחת בציטוט של  גרינג: "כשאני שומע את המילה תרבות, אני אוחז באקדח". אלברט הוא אמן, אמן ההתבוננות. למעשה, הוא בלש אמנות. אנחנו גם יודעים עליו שהוא גרמני, ברח מדכאו, איש מבוגר, גרוש מאסתר ואב לשתי בנות (אלזה וסילבי). סיפורו של אלברט מרחף מעל סוף המילניום ותחילתו של עידן חדש, מין תחושה אפוקליפטית שרווחה אז. בסוף כל פרק בחלק זה, יש זיכרון של אלברט מבריחתו, כי "בקצה כל זיכרון יש נקודה תוססת, כמו שמן ניתז במחבת". שורות קצרות שהופכות לסיפור שלם.

אלברט מחליט להתאבד והוא מכין את עצמו ואת צעדיו היטב. הוא מחליט להתאבד בכדורים, דרך לא מכאיבה, אסתטית ופשוטה יחסית למתאבד וגם לסביבה. הוא לא משאיר אחריו מכתב התאבדות, ולא ברור כל כך למה הוא עושה זאת, אבל ברור שהוא משאיר אחריו סוד גדול.

השנייה, היא דרכה של אסתר, גרושתו של אלברט מזה 12 שנה. והיא פותחת בציטוט מתוך ספרו של מלמוד: "הידיעה, כמו שאומרים, היא-עצמה תעלומה הנארגת מאליה ככל שאתה מתיר אותה".

אסתר לא מבינה למה אלברט התאבד, וניסיונותיה להבין מוליכים אותה לכרטיסי הברכה שנשלחו אליו כל שנה מאז שהתגרשו, ולגילוי על חייו הכפולים של בעלה לשעבר.

הדרך הזאת היא סיפור האמצע של הספר, הדרך המובילה לגילוי הגדול, לאמת. היא מלווה בחוויות מהשירה העברית (והישראלית) ובעיקר מתוך הרפרטואר של ביאליק (היא יושבה אל החלון, מתי מדבר, לא ידע איש מי היא...), שאותו אסתר כל כך אוהבת, שרצתה לקרוא לבתה על שמו: ביאליקה.

השלישית, היא דרכו של ארנולד בקר, עברו של אלברט. והוא פותח בציטוט של היטלר: "מת אינו יכול להשיב מלחמה".

למרות שאלברט חווה את דכאו, זהו אינו ספר על השואה. בכל אופן לא ספר רגיל על השואה. זהו סיפור על מלחמת העולם השנייה, מלחמה שבה מת אינו יכול להשיב מלחמה, מלחמה שהורסת כל תרבות ואסתטיקה, מלחמה שבה החזק הוא השורד. המלחמה הגדולה.

הספר כתוב בפשטות, מאוד אסתטי, כל כך אסתטי שיש תחושה של ניקיון, של זיקוק, זיקוק הרגש.

בהתחלה הרגשתי אי נוחות מהניקיון הזה, כי זה גרם לי להרגיש שהכותב שומר מרחק מהדמות, אולי גם מהקורא. אחר כך הרגשתי שדווקא הריחוק יש בו משהו נוגע ללב, ודווקא הריחוק הזה העצים את חווית ההפתעה.

כל הדרכים מובילות לאמת אחת, שגם היא לא ודאית. אהבתי מאוד!

מירב