בודד בדמשק - חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן/ שמואל שגב, כתר 2012

סיפוריהם של מרגלים החוצים בעורמה את הגבול, נטמעים באוכלוסיה המקומית ומנהלים חיים כפולים תמיד הציתו את דמיונם של עיתונאים, סופרים ויוצרים. בין שלל סיפורי הריגול: הבדיוניים והפסאודו-דוקומנטריים, כתבות התחקיר והתחקירים הטלוויזיוניים. לסיפורו של אלי כהן שמור מקום מיוחד בהוויה הישראלית, מיום תלייתו ב-18 למאי 1965 הפך האיש שלנו בסוריה למיתוס גבורה ישראלי החקוק בהוויה הישראלית בעשרות מונומנטים הנושאים את זכרו של כהן, שאלמלא היה נתפס ספק אם הציבור הישראלי היה מודע כלל לקיומו של האיש שהצליח לחדור למעמקי האליטה השלטונית והצבאית של סוריה בראשית שנות השישים של המאה העשרים.

שמואל שגב, איש קהילת המודיעין שבאמתחתו כבר אי אלו ספרים בתחום הביטחוני, הוציא השנה לאור מהדורה מחודשת של ספרו, "בודד בדמשק - חייו ומותו של אלי כהן" שראה אור לראשונה בשנת 1986. בספרו המחודש מנסה שגב להתחקות אחר סיפורו של כאמל אבן תבאת' (אלי כהן) החל מילדותו במצרים, דרך עלייתו ארצה, גיוסו לשירותי המודיעין ולאחר מכן, בפירוט רב, סיפור התבססותו בפעילות חשאית בדמשק. בכריכת הספר מובטחים לקורא גילויים חדשים ומרעישים אולם נראה שמרבית החומר עליו מסתמך שגב בכל הקשור לפעילותו של אלי כהן בדמשק מבוסס על חומרים שנכתבו על ידי המעורבים הסורים שהדפיסו את זיכרונותיהם לפני עשרות בשנים. החומרים החדשים הקשורים למודיעין הישראלי, קשורים בעיקר בחשיפת שמותיהם האמיתיים של המעורבים וכן מספרי יחידות וכו', יחד עם זאת לקורא שקצת מתמצא בספרות הנכתבת בנושא זה נכונה אכזבה, אם היה בדעתו להיחשף לנתונים חדשים של ממש.

ספרו של שגב הינו ספר ריגול פופולארי, שאינו כתוב בצורה מחקרית, אך יחד עם זאת המחבר מתהדר בכך שהספר הוא פרי מחקר אישי שנערך שנים רבות. משום כך צרם לי ששגב לא מנה את המקורות שעמדו לפניו לצורך כתיבת הספר, וכן לא הסביר מהם הגילויים החדשים שהובילו אותו להוציא מהדורה חדשה, כמו כן הספר לא כלל הערות שוליים והפניות בביבליוגרפיות או נספחים עם מפות ותרשימי היכרות שהיו יכולים לסייע מאוד וזאת לאור שפע המקומות והשמות הגודשים את עמודי הספר.

לאורך הקריאה התחזק אצלי הרושם ששגב הינו מזרחן המכיר את ההיסטוריה החדשה של המזרח התיכון לפני ולפנים. בינות לדפי הספר הוא מצליח להביא לפני הקורא תמונה רחבה ועשירה של יחסי הכוחות בזירה הפנים-ערבית. בעוד שאת מרבית העובדות על פועלו של אלי כהן הכרתי, חומר הרקע שנתן שגב היה עבורי חדש למדי. חוסר היציבות בקרב המשטרים הערביים, והשתקפותה של המלחמה הבינגושית ביחסי הכוחות הללו, יכולות להוות פריזמה מרתקת גם לבחינת ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית של ישראל. הופעתי לגלות עד כמה הצבא הסורי היה חלש בשנות השישים, ועד כמה עיקר משאביו הופנו למאבקי כוחות פנימיים, אין הדבר מוריד מעוצמת ההישגים של הצבא הישראלי במלחמת ששת הימים, אך בהחלט הנתונים המתגלים מעמעמים את הילת המנצחים ומקנים ראייה קצת יותר ביקורתית בכל הקשור למעמדה של ישראל אל מול שכנותיה.

כפי שמניתי ספרו של שגב אינו חף מפגמים אולם כתיבתו הינה קולחת ומעניינת. הסיפור הנפרס בפני הקורא מצליח לעורר פליאה וסקרנות, ופעמים רבות ישנה תחושה שהדמיון והמציאות מתמזגים זה בזה, בעיקר בכל הקשור בבניית סיפור הכיסוי ובאופנים בהם הצליח תבאת' לשכנע את "חבריו" לחשוף בפניו מידע כה רגיש על מדינתם. בדרך כלל אני לא מחסידיו של הז'אנר הצבאי-מודיעיני אולם ספרו של שגב הצליח לסחוף אותי, כך שגמעתי את דפיו בפחות משבוע. אני ממליץ על הספר לכל אלו המתעניינים בתחומי צבא, ביטחון ומודיעין.

אברהם אייזן