קיארה גַמבּרַלֶהּ
האורות בבתים של אחרים

לפעמים אנחנו אפרוח שרצה לחפש אם אחרת, יש רגעים בהם אנחנו עומדים בערב ברחוב, כמו הגיבורה של צרויה שלו ב"שארית החיים" - רואים את האורות הבוקעים מהחלונות, בטוחים ששם כל כך טוב, הרבה יותר טוב משלנו עכשיו – והיינו רוצים לגור שם, במקום האוטופי הזה.

המוטו לספר זה:
לפעמים, בעת שהלכת ברחוב,
האם לא התעורר בך רצון, ליד חלון
מואר, לומר שם, או לילה?
רק שתיקתך ענתה לך.
אבל הכוכבים זהרו כמקודם.
סנדרו פֶנָה (מוזרויות)
 
לרגעי הבריחה האלה הספר מכוון. את רגעי הפנטזיה האלה ממלא אצלנו הספר הקסום הזה.

"מריה הייתה מאשרת את זה, על זה אתה חושב, נכון? כל הכבוד, ג'נפייטרו: בזה בדיוק כולנו משוכנעים. מצד שני צריך קצת פנטזיה, אחרת החיים, שהם שתלטניים, משתלטים עלינו בסוף והופכים אותנו לעבדים – לא הייתה אסיפת דיירים שבה מריה לא חזרה על זה לפחות שלוש פעמים, אמרה הסיניוריה ברילה, ואני נשבעת לך באלוהים שבדיוק באותו רגע חשבתי בדיוק על אותו דבר. צריך קצת   פ נ ט ז י ה . מריה שיננה את זה כמו מזמור" (ע' 50)

הספר מנותק מקום וזמן. בבית בן 5 קומות גרות 5 משפחות שהשכנות טובה בעיניהן. הסופרת איטלקייה והעלילה מתרחשת ברומא אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר. הסופרת אפילו לא טורחת לציין מאפיינים של איטליה, או של אנשים איטלקיים, אולי שם רחוב, או את המילה פיצה, שמות אנשים מוזכרים בספר אבל משסיימתי את הקריאה בו לא באמת חשתי שהכרתי את איטליה. אפילו לא את התרבות העשירה שלה.

הסופרת כבלה את הדיירים לסַד – איש איננו יודע של מי מהדיירים הבת באמת, איש איננו יודע את זהות האב, כי ככה ציוותה אמה של הילדה - השכנה האהובה מריה בצוואתה - אז באסיפת ועד החליטו שהיא של כולם.

אבל הפנטזיה היא רק סיפור המסגרת. ליוויתי ילדה לאורך חייה, ילדה נבונה ואהובה, שסופגת ומקבלת הרבה מכל סוג, שיודעת לברור בין עיקר לטפל לפעמים בתבונתה הראשונית, לפעמים כפֵיה היא 'מרפאה' סיטואציות אצל המשפחות אצלן היא גרה בתורן...
עד שהיא מגיעה לבגרות אז היא מורדת בכולם, יש לה טענות לכולם, לאמה המתה, לכך שאין לה אב ...

אבל היא לפני רגע הייתה הגשמת פנטזיה...

נהניתי מאד מהסיפור, מהפיוט, מהתובנות, מפיתולי העלילה, מהדמויות והסיטואציות המורכבות.

אוגניה, בלוגילוגי