רואים את הלב/ סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

כל כך קשה לכתוב דמויות של ילדים. נכון, כולנו היינו פעם ילדים אבל משהו מהחשיבה הנקייה והמשתאה שלהם הולך לאיבוד במהלך ההתבגרות.

שרלי הוא ילד כזה. בן למהגרים ממאלי שגדל עם אמו ועם אחיו הנרקומן אנרי בשכונת עוני. אביו עזב אותם בילדותו המוקדמת. יום אחד אמו נלקחת ע"י שוטרים לנגד עיניו ומתעלמת ממנו במכוון והוא נשאר אבוד ומשוטט בשכונה כל היום (זו מסגרת הזמן של הסיפור). שרלי הוא ילד מצחיק ושנון שלא מקבל את סביבתו כמובנת מאליה. הבניינים  בשכונתו קרויים על שם סופרים ומשוררים.

התפעלתי מהדרך בה אמו של שרלי חינכה אותו. האם הלא משכילה שדאגה לספק לבנה את מה שהיא לא זכתה לו – השכלה ותרבות ובעיקר אהבה ליופי.

הספר דן במרומז בתחושת השייכות של אדם למקום, נושא שהוא מאוד אקטואלי בימינו עם תופעת הכפר הגלובלי וההגירה. שרלי נולד בצרפת וגדל לתוך התרבות הצרפתית בשכונת מהגרים, אחיו אנרי נולד במאלי וספג משתי התרבויות ובמידה מסוימת נקרע בין שתיהן. הצרפתיות של אמם לא עומדת במבחן מכיוון שאביהם הפך אותה לבלתי חוקית בגלל שלקח את כל המסמכים הרלוונטיים שמהווים הוכחה.

השימוש המכוון שנעשה בשמות הבניינים בשכונתו של שרלי, הקרויים על שם גדולי התרבות הצרפתית (וחלקם בעצמם מהגרים) יוצר הזרה (שרידים של לימודי הספרות) שכן פריז ותרבותה היא סוג של משאת נפש ולא מקום נגיש באמת לתושבי הפרוורים, ובכל זאת הספר שמתחיל בבניין רמבו מסתיים בציטוט מרמבו, מה שנראה בעיני כאמירה מפורשת שהאמנות והספרות יכולות להיות נגישות מכל מקום ושיש צורך במתווכים שיגלו אותה.

גם התרגום עשה עבודת תיווך נפלאה לקורא הישראלי שלא מכיר היטב את התרבות הצרפתית. הספר קריא, קולח, נוגע ללב, כואב ומשמח. נהניתי מאד מהתרגום של לי עברון-ועקנין (גילוי נאות - חברתי הטובה) ששמר על השפה קולחת ואותנטית.

לדעתי כשספר הוא טוב יש חשק לקרוא עוד ספרים של אותו סופר, ופה אני יכולה להגיד שנשארתי עם טעם של עוד.

מאת ג'וליאנה

"רומן עם מספרים" / טוני ג'ורדן. מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן

מה הייתם אומרים על אישה שסופרת כל דבר בחייה, החל משמה וכלה במספר הצעדים למסעדה? לתופעה כזאת יש שם בספרות הפסיכיאטרית אבל הגיבורה של הספר אינה עוד מקרה פסיכיאטרי למרות שהיא עונה על הרבה מהקריטריונים. היא נהנית מהספירה, מהסדר ומהקביעות. במידה מסוימת יש בחייה מן הבחירה.

ואז היא פוגשת את שיימוס שמקבל אותה עקרונית כמו שהיא אבל חושב שחייה ישתפרו משמעותית אם היא תטפל בבעיה אך במקרה שלה דווקא הטיפול במה שהעולם והחברה רואים כבעיה מפריע לזוגיות. כיוון שהיא תופעה ייחודית היא הולכת לקבוצה טיפולית של כפייתיים אחרים שסובלים דווקא מניקיון כפייתי והסיטואציות האבסורדיות שמתוארות שם מפילות מצחוק.

אני במידה מסוימת ההפך הגמור ממנה. מספרים ומדידות ודיוק לפעמים מלחיצים אותי, אני דווקא אוהבת עולם מבולגן ומפתיע, ובכל זאת מצאתי את עצמי מתחברת לדמות. אולי בזכות ההומור העצמי המשובח והחן הבלתי נדלה, אולי בזכות החיבה לבית קפה ספציפי בו אני מזמינה את אותה הזמנה. כנראה שהצורך לקביעות מסוימת בחיים הוא צורך מאד אנושי.

הספר מעלה שאלות כמו: כמה אתה מוכן לוותר על חלקים ממך כדי להתאים לציפיות החברה ולזוגיות שלך. האם הוויתור הזה הוא בכלל נכון? הוא מציע הסתכלות אלטרנטיבית על מה שהחברה והתרבות שלנו רואים כמחלת נפש. הספר גם מציג דוגמאות בהן אובססיה הופכת לגאונות, מה שבא לידי ביטוי בממציא ניקולא טסלה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%94_%D7%98%D7%A1%D7%9C%D7%94  שגרייס מעריצה אותו.

ממליצה בחום על הספר.

ג'וליאנה

חופשת מחלה/רוני ידור

יש לי חולשה לאנטי גיבורים ולכן ביקשתי את הספר לסקירה מההוצאה. 

הספר הוא יומן (בדיוני) שכותבת מטופלת לפסיכולוגית שלה במהלך חופשתה.

לאורך קריאת הספר הרגשתי תחושה לא נוחה של הצצה למציאות נפשית "לא פוטוגנית" . הכותבת מתעסקת באובססיביות בנושא השיער המידלדל שלה, בילדיה של הפסיכולוגית שעל חייהם היא מציצה דרך הפייסבוק (והם מייצגים עבורה מציאות אלטרנטיבית וזוהרת) וביחס הפסיכולוגית אליה.. היא כל הזמן  משווה את חייה לחיי אחותה, לחיי חברתה רעיה, וכן לחיי הפסיכולוגית שלה וילדיה. יש לה תחושה שכולם יותר מוצלחים ממנה ולכולם יש בני משפחה שעומדים במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות שלהם בהשוואה אליה. יש לה צורך מתמיד להיות תמיד במקום של הבת המטופלת והאהובה גם כאשר היא חברה או מטופלת.

הרגשתי שיש הרבה אותנטיות בכתיבה וחוסר התכחשות לרגשות שבדרך כלל לא נעים להחצין (קינאה ותחושת אפסות עצמית). ובכל זאת לא הצלחתי להתחבר לגיבורה. היא למעשה בעיקר עצבנה אותי בחפירות שלה. זה לא יפה להגיד אבל אם יש גיבורי ספרים שרוצים להתקשר אליהם כמאמר הולדן קולפילד היא גיבורה שהייתי רוצה לסנן לו היא הייתה מתקשרת.

בכתיבה של רוני ידור ראיתי ניסיון לכתוב משהו חדשני ואחר.  היא יצרה דמות מלאה חולשות אנושיות אבל בכל זאת משהו שם מנע בעדי מלחוש אהדה אליה. אולי היה חסר תהליך נפשי, אולי האובססיביות שלה מנעה בעדי מלראות בה דברים אחרים.

ובכל זאת אני מאמינה שמדי פעם צריך "ליפול" גם על ספרים שמעוררים בי רגש של דחייה. אולי כדי לחדד ולהגדיר טוב יותר את הטעם הספרותי שלי ולכן על ההתנסות הזאת אני שמחה.

 מאת ג'וליאנה

מספרת הסרטים /ארנן ריברה לטלייר. מספרדית: עינת טלמון (הוצאת כתר)

"מספרת הסרטים" עוסק במריה מרגריטה, בת למשפחת כורים ענייה בעיירה צ'יליאנית נידחת. למריה מרגריטה יש כישרון נדיר לספר עלילות של סרטים. היא נבחרת ע"י משפחתה ללכת לקולנוע כאשר מוקרן סרט טוב כדי שאחר כך תספר את עלילתו לכל האחרים. היא הופכת את זה להצגה שלמה עם אביזרים ותלבושות ובהמשך היא הופכת את התחביב למקצוע ומוזמנת לבתים של עשירי העיירה. סיפור העלילה הופך אצלה ליצירה בפני עצמה.

הקולנוע הוא מקום המפלט של אנשי העיירה ומשפחתה של מריה מרגריטה בפרט ממציאות חייהם הקשה. אביה של מריה מרגריטה נפגע בתאונת מכרה והפך לנכה ואימה עזבה את הבית. היה משהו מקסים ומעורר הערכה ביכולת האנושית כל כך ליהנות מהנאות קטנות בחיים וליצור חוויה שלמה מכלום בזכות כישרון והמצאה.

השפה של הרומן עובדתית ויבשה גם ובעיקר כשהיא מתארת אירועים קשים כמו הטרדה מינית, רצח ומוות  ומצד שני היא מלאת רגש בכל מה שנוגע לעולם הקולנוע והחוויה של ללכת לסרט ולספר אותו . בפער הזה היה אפקט משמעותי מאד.

הרומן בנוי מקטעים קצרים. ולעתים הוא מזכיר דפדוף באלבום תמונות.

בעלי הוא ממוצא צ'יליאני ואני נהנית להיחשף לכל מיני פרטים קטנים בחיים שם שמרכיבים את ילדותו ואת ילדותם של הוריו. חמותי קראה במקביל את הספר (בגרסת המקור הספרדית) והיא נהנתה מאד מהנוסטלגיה שכן החוויה הקולנועית המתוארת בספר היא גם החוויה הקולנועית שהיא חוותה בילדותה וגם הסרטים המוזכרים בספר הם אותם סרטים שהיא צפתה בהם.

אני נהניתי מהפשטות נטולת היומרה של הכתיבה ומההצצה לעולם אחר. ממליצה על הספר.

מאת ג'וליאנה

ביקור במקונדו הישראלית

עד שיום אחד / שמי זרחין  (הוצאת כתר)

*הספר התקבל לסקירה מההוצאה

יש יוצרים שהמקום ממנו באו הוא סוג של תיבת אוצר ממנה הם שולפים דמויות וסיפורים ולמעשה את סיפור חייהם. לשמי זרחין זו טבריה, עיר הולדתו (בכריכת הספר היא מכונה ה"מקונדו" שלו).

שלומי, הגיבור של זרחין הוא בן לשני הורים פיוטיים. רוחמה, אימו , אמזונה גבוהה חדת לשון ואוהבת ספר ומלאת אהבה לשירי רחל ולאה גולדברג. אישה שאומרת לבנה השפוף, למה אתה עומד כמו דקל שפל צמרת. רוברט אביו הוא אדם רגיש וחושני שהתאהב ברוחמה על אף הפער העצום בין הגבהים שלהם. הוריו של רוברט נהרגו בתאונה כשהיה נער ואחותו הגדולה תהילה הביאה אותו מארגנטינה לישראל.

הרומן מלא באהבות , בזוגות ובצירופי מקרים מוזרים (שחלקם מתבררים). הוא מתאר סביבת גידול מיוחדת לילדים שחווים את עולמם הרגשי המסובך הסודי של הוריהם. וכן עשורים משמעותיים בישראל שבה ניצולי השואה מכונים "אבקת אדם" ונמצאים בשולי החברה.

יש ברומן הרבה קסם, שפה עשירה ועוצמות. שני גיבורים שהם ילדים–מבוגרים בעלי רגישות גבוהה לסביבתם. וחווים ילדות מרירה מתוקה.קולאז' של דמויות ייחודיות ומרתקות עם סיפורי חיים.

העלילה מתקדמת בקצב מסחרר. אירוע רודף אירוע והסיבוכים המשפחתיים הרבים נוגעים במופרכות הטלנובלית ובכל זאת הרגשתי שזה מתאים להיגיון הפנימי של הסיפור הגובל לעתים בסוריאליסטי ועם זאת גם נוגע במציאות הישראלית המוכרת. הכתיבה של זרחין היא לעתים משחקית ומתעתעת  והוא מצליח לצקת בשפה המדוברת צירופים ייחודיים לו.

הקריאה ברומן שוטפת ומענגת. הדמויות שלו מעוררות אהבה ואמפתיה והרגשתי לכל אורך הרומן את הנאתו של זרחין מהכתיבה.

ממליצה בחום.

מאת ג'וליאנה