"אלגנטיות של קיפוד" מאת מוריאל ברברי, מצרפתית: שרון פרמינגר

כשפניתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון  לאחר שירותי הצבאי, לא ממש ידעתי מה עומד מאחורי המילה "פילוסופיה". זו הייתה מילה די עמומה שהעלתה בתודעתי סטודנטים ממושקפים עם הבעה חולמנית הרוכנים על ספרים מאובקים. עם הגעתי לאוניבריסטה הדימוי העממי פינה את מקומו להתלהבות, בזה אחר זה נפתחו בפני שערים של ידע, שאלות שכלל לא העליתי בדעתי החלו לטרוד את מנוחתי, ומשב רוח הנושא עימו תחושה של התעלות בידר את החמסין הבאר-שבעי. אחד מהקורסים הבילתי נשכחים שלקחתי היה מבוא לאסתטיקה שהועבר על ידי ד"ר עידו גייגר. בתחילה נרשמתי לקורס מטעמי נוחות, בלאו הכי היו לי קורסים באותו יום והעדפתי לנצל את עצם שהותי באוניברסיטה. עד מהרה נוכחתי שהסוגיות שהועלו בקורס נוגעות לעצם הווייתי, מהי תפקידה של האמנות? מי מגדיר מהי יצירה אמנותית בעלת ערך?  האם לאמנות יש תפקיד בזירה הפוליטית?  האם היופי הוא ערך מוחלט או סובייקטיבי? כתביהם של הוגים מוכרים כמו אפלטון, שילר וקאנט קיבלו קריאות חדשות ומרתקות, שהשפיעו עלי עמוקות. בינתיים חלפו כבר חמש שנים והעיסוק בפילוסופיה מדופלמת נדחק לקרן זווית, מדי פעם אני מוצא את עצמי שקוע בהרהורים בשאלות בהן דנו בקורס, אולם אלו רגעים בודדים וקצרי מועד.

ספרה של מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד (כתר, 2006) החזיר אותי לכיתתו של גייגר ולעיסוק בתפקידה של האמנות. במרכזו של החיבור עומדות שלוש דמויות: מישל (רנה) - שוערת בשנות החמישים לחייה המסתירה את עולמה הפנימי מפני באי הבית עליו היא מופקדת. פאלומה, נערה חולמנית בעלת נטיות אובדניות המצליחה במבטה המצמית לחשוף את דו הפרצופיות המאפיינת את המעמד הבורגני במערב אירופה. קאקורו - מיליונר יפאני שעובר לגור בבניין הפריזאי ופותח בפני רנה ופאלומה צוהר לתרבות היפאנית. כל אחת משלוש הדמויות מייצגת  בדרכה הייחודית  אאוט-סאיידריות  מהסדר החברתי הקבוע. שלושתן קוראות תיגר על הקיטלוגים החברתיים, על התפקידים הנגזרים על כל אחד ואחת מתוקף ההיררכיה המעמדית הנשענת על כסף ויוקרה. מחיקתן של ההגדרות המובנות, הבאות להסביר את העולם בפשטנות של שחור ולבן, עניים ועשירים, תרבותי ושאינו תרבותי פותחת את עיני הקורא ומציגה לפניו מציאות אלטרנטיבית הנסתרת בדרך כלל מן העין. לאורך הספר מתגלה שהגינונים המעודנים נמצאים דווקא בקרב עובדי המנהלה החיים בתחתית הסולם החברתי בעוד שמתחת למהוגנותם של העשירים מסתתרת ריקנות תרבותית וערכית. הערבוביה עליה שוקדת ברברי מראה לקורא שוב ושוב שההגדרות המוכרות הבאות לקטלג את ההוויה למסגרות קשיחות, למעשה מסמאות את עינינו ומובילות אותנו להכרה מעוותת של ההוויה האנושית שאיננה נכנעת להגדרות קשיחות ומסרסות.

שוערת הבניין, המהווה עבור דיירי הבית לא יותר מאינסטרומנט דקורטיבי או לכל היותר כלי למילוי צרכים מיידים, מתגלה לאורכו של הסיפור כאשיה בעלת שיעור קומה, המתחבטת שוב ושוב בתפקידה של האמנות במציאות החיים האנושית. בשפה בהירה וקולחת הרוויה באנקדוטות משעשעות מצליחה ברברי לשים בפי גיבוריה פילוסופיה סדורה המאירה באור מעניין את תפקידה של האמנות בהוויה היום יומית. עבור ברברי האמנות הטובה על שלל סוגיה (ציור, מוזיקה, ספרות, שירה) היא השתקפות של ממד נצחי בחיי היום יום, "אלה החיים, הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן. כאילו הצלילים של המוזיקה יוצרים מין סוגרים בזמן, הפוגה, מקום אחר שהוא בכל זאת כאן, 'תמיד' שהוא בתוך ה'לעולם לא'" (עמ' 321). במילים כה פשוטות מצליחה ברברי שמלבד עיסוקיה הספרותיים היא מרצה לפילוסופיה להעביר לקורא את תפיסת הגאון הקאנטיאנית, הגאון החורג מעבר לקונקרטי ונוגע ביצירתו בממד ניצחי ונשגב.

לסיכום, ספר מצוין המשלב בחן פילוסופיה, ביקורת חברתית חדה ופרוזה מצוינת הכתובה בצורה אוורירית המאפשרת לקורא להנות מאוויר פסגות של יצירה ספרותית בעלת ערך תרבותי-חברתי. אני ממליץ בחום ומחכה בשקיקה לספרים נוספים פרי עטה של הסופרות המוכשרת ובעלת המעוף, מוריאל ברברי.

מאת אברהם אייזן

[על "אלגנטיות של קיפוד" באתר כתר"]

רֶנה בת החמישים וארבע, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה, היא קונסיירז', שוערת בניין. היא גרה בדירה קטנה המוקצית לה בתפקידה, עם חתול ועם אל-לחצן המודיע לה בכל פעם כשמישהו עובר במבואה.

באותו בניין יוקרתי ועשיר עד זרא, גרה נערה בת שתים עשרה, המתקדמת בשלווה לעבר השישה-עשר ביוני, יום הולדתה. פאלומה, מתגוררת בקומה החמישית.

בין המבואה לבין הקומה החמישית,

יגיע לקומה הרביעית מר קאקורו אוזו.

הספר נע בציר המעלית שבין המבואה לקומה החמישית.

בתחילת הספר, אנו מתהלכים בדקות בקו סיפורה של גברת מישל, שליופי שלה ישנו מטען של תיעוב עצמי, שהוא הצייר הקשוח ביותר של הדיוקנאות העצמיים.

בה בעת משיק הקו של פאלומה, נערה מיוחדת וחכמה שהחליטה לכתוב יומן תובנות על היקום, העולם והחיים.

הקווים, נראים מקבילים ומשיקים כאחד. חיוך רך, פנימי, מתפשט - ככל שנקודות החיבור בין שני הקווים מתקפלות פנימה לתוכו של הספר, לתוכן של שתי הילדות-המבוגרות הללו. לרגעים נראה כאילו הן נמזגות זו אל זו, לא כדי ליצור תמהיל, אלא כדי ליצור התפשטות, פעפוע של זהרורים, ריקוד של אור שמרחיב את האפילה.

ואכן, נדמה לנו כי המעלית הזו, על אף היותה יוקרתית, מטלטלת בין הקומות, נחושה לנכוח במסע הפנימי-חיצוני, בתא קטן ומהודר - חונק ופתוח, מוגבל ומסמן גבולות, מוגדר ומקנה הגדרות, מקובע בתנועתו.

מוריאל ברברי אינה מפחדת מפרדוקסים.

המעלית החודרנית הזו מנקבת את המובן מאליו, מפוררת תובנות בחדות, מקיאה מתוכה את היוהרה האטומה, את מראית העין, את התעתוע המתנשא, את האווילות ואת ההבלוּת, ומקציעה ומלטשת את האנושיות החכמה, גם כשזו נחבאת מאחורי מסיכת הריקנות והסתמיות.

רנה ופאלומה מתהלכות בפיר המעלית כדרך הסמוראי, הן מגלות את ההלימה, את ההשראה מגדולתם של הדברים הקטנים, את העוצמה הפורצת מבגדי החולין, כדי לפעום את הבטח ב- כך צריך להיות. שתיהן וואביות - צורה מוצנעת של יופי, סוג של עידון המוסווה על ידי חספוס.

המעלית, היא אם כן, הכריכה של הספרים אותן הן קוראות, והחללים של התנועה הם צורתן המוצנעת של יופיין, עד כי נדמה ששתיהן אינן דמויות אלא יצירות אומנות -

החציצה של המעלית מן העולם - היא במדוייק הקו החותך והיוקד שבין היותן אלמותיות, לבין היותן מרקם בשר ודם.

התנועה המרהיבה - האומרת כי כשיורדים עולים, נעצרת בקומה הרביעית.

ולא כי היא נתקעת,

אלא כי מרגע שהקומה הרביעית מקבלת לתוכה את מר קאקורו אוזו היא הופכת להיות גשר. גשר צר, נכון, ועדיין הגשר המחבר בין תהום לתוהו. מר קאקורו יאחז בידה של גברת מישל ושל פאלומה - ויראה לשתיהן כי החלל מפעים דווקא בגלל שאין בו דלתות גסות, אלא דלתות הזזה הנבלעות חרישית אל תוך הקיר ויוצרות מרווח נשימה עמוק ורחב ומלא.

כעת יתאחדו הפילוסופיה והפואטיקה, האנתרופולוגיה והספרות, ההגות והחכמה - ויוענקו להם עיניים אצילות וקול, וטעם וניחוח, וצחוק ונגיעה והמעלית, כך נדמה, תסיים את תפקידה בנסיקה אחרונה לרקיע.

מר קאקורו מושיט את המהות שחסרה עד מוות לשני הקווים המשיקים - את הפילאיות של תנועת הרוח בתוך האדם הארוג לאדמה.

הדיוק בו נפגשת המבואה עם העליונה הוא קליגראפי. אפשר לראות את הנוצה הדקה, החשופה שמציירת בדיו את הגידים והנימים של אישוני הפְּנים בתבונת הלב.

מוריאל ברברי כותבת, וכל משפט ראוי להיחקק על קרקע הפעימה. אין יֶתֶּר, אין פָּחוּת. אבל יש - אין. יש חֶסֶר, ועצב, ושריטה. יש טיעוּן ומטען, שיקול ושיכול, יגון והד ותמצית ובת-שחוק. ישנה חמלה בעולם ללא חסד, ישנה אמונה בעולם אלילי, ישנה מחוננות בעולם אווילי. ומתוך החורים השחורים הנעלמים בהם נעה המעלית, אנו תוהים מי הם החיים ומי הם המתים ומהו אותו דיוק של אותה פגישה.

ואז,

כשהמרחב נושק בשפתי אוהב למרווח הצלול, בסוף הסוף, אנו נעמדים בצווחה אילמת אל מול פני האדמה, נושאים מבט צולל אל פיר המעלית ומרגישים הולם בלתי נישא, אחד משמעי וחד פעימה בתובנת-על אודות התפשטות ריצודי האור אל תוך החשיכה, אודות הפגישה הנוסקת, המדוייקת של נגיעת קץ תנועת הרוח בתוואי האדם.

'אלגנטיות של קיפוד', אומר מר קאקורו לפאלומה על גברת מישל, רנה. זהו השם של הכמעט, של ה-בין, של הקווים. מוריאל ברברי כתבה ספר אינסופי, פלאי ומהדהד. מפל יקומי מפכֶּה למפץ הענק בהיות האדם. וגשר הצער הרועד. כל כך רועד.

מאת הלנה המיתולוגית

עוד על אלגנטיות של קיפוד במועדון קריאה