בשעה טובה יצא לאור ולחנויות ספרו הראשון של חבר מועדון הקריאה, אבי אהרן. להלן הפרק הראשון מתוך הספר. ולאבי מזל טוב ובהצלחה!

הלילה החל להתבהר וכבר אפשר היה להבחין בבירור בפרטי הנוף שלצד הכביש. על כביש תל אביב ירושלים היתה תנועה ערה, כמו ברוב שעות היממה, אך הכביש העוקף אותו מצפון היה ריק לחלוטין. נהג הטנדר כיבה את המזגן, לחץ על על דוושת הגז והאיץ למאה ועשרים קמ"ש. "אל תגזים", אמר לו הסוהר שישב לצידו, "אנחנו תכף מגיעים לבטונדות". הוא העיף מבט לאחור. מעבר לחלון המשוריין ישבו מנומנמים שלושה כלואים כשאזיקים על ידיהם ורגליהם. 'כלואים' הוא שם כללי שניתן לכל מי שנאלץ להכניס סיגריה לפה ולהדליק אותה כשאזיקים לידיו. השלישיה שישבה בתא האמצעי של הטנדר כבר הורשעה והיא היתה עכשיו בדרך לבית המשפט בירושלים, שם היתה אמורה לקבל את גזר דינה על פיגוע שביצעה. מאחורי תא הכלואים היה התא האחרון של הטנדר ובו ישבו שני סוהרים נוספים, חמושים ברובים. הסוהר שישב ליד הנהג הביט בהם ולחץ על הזמזם שהיה מותקן בינו לבין הנהג. השניים התעוררו בבהלה. הוא הביט בהם דרך שני החלונות המשוריינים ונופף באצבעו לאות אזהרה. אחד הכלואים, שהתעורר אף הוא, חייך קלות. "אל תיסע מהר, אמרתי לך" חזר הסוהר והביט בנהג שישב לצידו. לכביש היו שוליים רחבים מאוד מימין, שני נתיבים לכל כיוון, גדר הפרדה משמאל ולפניה שוליים רחבים נוספים, כך שלמרות מגמת העליה, ארבע וחצי הטון של הטנדר המשוריין נסעו עכשיו על מאה ושלושים קמ"ש. "יש לנו עוד מעט את הבטונדות של המחסום הנטוש" ביאר הסוהר. "אחריו יש לך עשרה קילומטרים עד המחסום של מג"ב בכניסה לעיר. תאיץ אחרי שנעבור את המחסום ותוכל לעבור אותם בארבע דקות, כמו שאתה אוהב". המחסום הנטוש היה פעם נקודה ממנה זינקו מדי יום ג'יפים של מג"ב במרדף אחרי מחבלים שנסעו בכביש וירו על מכוניות שעברו בו. כך אירע שהכביש ניטש, וגם היום, כשכבר לא יורים בכביש הזה ואחד המחסומים אפילו פורק, כמעט אף אחד לא נוסע עליו. גם כשיש לכביש שוליים רחבים מימין ומשמאל, אנשים מעדיפים לנסוע בפקקים של כביש תל אביב-ירושלים, רק שלא יירו עליהם. כשפינו את המחסום, שכחו להזמין משאית עם מנוף שתבוא ותפנה את קוביות הבטון מהכביש. אף אחד לא נוסע בכביש וממילא אף אחד לא טורח להתלונן על כך שהבטונדות עוד שם. "עד שלא תהיה פה תאונה עם הרוגים, לא יפנו את הקוביות" אמר עכשיו הנהג. הוא שב והדליק את המזגן, והאט את הטנדר בהדרגה, עד לתשעים קמ"ש. היה חשוך מכדי לראות את קוביות הבטון, אז הוא האט עוד את הטנדר, מנסה להיזכר האם הן נמצאות לפני העיקול שכביש, או רק אחריו. "אתה מבין למה אני אומר לך לנסוע לאט?" הסוהר פנה אל הנהג. הבטונדות צצו לפתע באמצע הכביש, יוצרות צורת עקלתון בעל שתי זוויות של תשעים מעלות. כמובן, בזמן שהמחסום עוד היה מאויש הן היו מוארות וצבועות בצבע מחזיר אור. הנהג האט עוד, הוריד הילוך, היטה את הטנדר שמאלה ומיד ימינה, עובר את הזווית הראשונה. משהו התפוצץ לפני הרכב והנהג בלם אותו בבת אחת, חובט את צידו הימני אל אחת הבטונדות. השמשה הקדמית המשוריינת של הרכב נשברה. רימון גז מדמיע נזרק לתוך תא הנהג, מבאר שכנראה לא מדובר בפנצ'ר בגלגל. הדלת הימנית של תא הנהג לא נפתחה, כך שהנהג והסוהר יצאו דרך הדלת השמאלית, זוכרים לעצור את הנשימה עד שייצאו מענן הגז. שני הסוהרים שלפו אקדחים ותפסו מחסות מאחורי בטונדה שהיתה משמאל לרכב. "עלינו על מטען צד", צעק הנהג, מתעלם מהעובדה שהוא לא היה בלבנון כבר לפחות עשר שנים. ענן הגז נמהל בחשיכה והקשה עליהם לזהות מה באמת קורה. בפעם האחרונה שהנהג על על מטען צד הוא היה בתוך נגמ"ש. הוא לא ממש זכר איך זה מרגיש. הוא גם היה משוכנע שמה שצורב לו את הגרון זה גז מדמיע, אבל לא היה לו הסבר אחר למה שקורה. הוא הרים את ראשו, הציץ מעבר לבטונדה והסתנוור מהאש שעלתה מתא המנוע של הרכב. "התפקד", צעק הסוהר שכרע שפוף לידו ומשך אותו למטה. גם הוא לא ידע מה בדיוק קרה והיה שמח לדעת שיש לו עוד שני אנשים, חמושים טוב יותר ממנו. פיצוץ נוסף החריד את הטנדר. מכיוון שהחלונות שלו עפו החוצה, לא היה קשה להבין שהוא אירע בתוכו. הסוהרים כבר שכבו על הכביש כששמעו חריקת צמיגים של מכונית. ההגיון אומר שבטונדה במשקל שני טון אמורה להגן עליהם מפני הדף הפיצוץ, ולא לרעוד. הנהג גיחך כשהסוהר השני השעין את ידו על הבטונדה. "תחזיק אותה באמת, שלא תיפול עלינו". בד בבד, שני הסוהרים שישבו קודם בתא האחורי של הרכב הודיעו בצעקות שהם בסדר. איכשהו, היה להם ברור שהאירוע כבר נגמר. הם התאספו. מישהו מהם שלף מטף מהתא האחורי של הטנדר והחל לכבות את תא המנוע של הטנדר. דקה נוספת עברה, העשן התפזר ואפשר היה לגשת ולהציץ לתוך הטנדר. שמשות הרכב, גם אלה המשורינות, היו מנופצות כולן. בתוך התא האמצעי של הטנדר, עדיין קשורות באזיקי ידיים ורגליים, שכבו שלוש גופות מרוטשות.

חידת מותי הוא מותחן מקורי ומרתק, רב גיבורים ראשיים וקולח. זו, כשלעצמה, סיבה מספיק טובה כדי לקרוא את הספר, אלא שיש סיבה טובה עוד יותר. העלילה נפתחת בגילוי צוואה של גדליה בן אחיקם (זה בסדר, גם לי לקח כמה שניות להיזכר מי זה). כמעט מיד מוזכר שלמעט רוה"מ יצחק רבין, גדליה בן אחיקם היה המנהיג היהודי היחיד שנרצח בידי בני עמו. מרגע שזה נאמר, לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין שני המקרים ולחשוב מה-היה-קורה-אם.

הספר הוא מותחן פוליטי אקטואלי. לא שרבין נרצח ממש אתמול, אבל בואו נגיד שכנראה שהוא לא ראש הממשלה הישראלי האחרון שיירצח, בדיוק כמו שלינקולן לא היה הנשיא האחרון שנרצח. המותחן הפוליטי המצוין גורם גם לי – שלא הייתי ממעריצי רבין – לחשוב קצת יותר על הנושא.

הספר אינו משולל חסרונות. כמה מהדמויות בו מעט נלעגות, כולל שתי דמויות נשיות שמניעות את הסיפור (מישהו שואל מישהי אם היא רוצה לאכול איתו ארוחת ערב, והיא עונה בטבעיות "אכלתי אצל הורי". מזל שאישתי לא השתמשה במילים האלה בדייט הראשון שלנו). קטע פרולוג קצרצר מתרחש בשנות החמישים, והיחסים בין שני בני זוג שם פשוט מקוממים.

למרות נקודת התורפה העיקבית הזו, מדובר במותחן מצוין ומעורר מחשבה.

לבלוג של אבי

עוד על "חידת מותי" במועדון קריאה