על הספר באתר כתר

בר אילן. שיעור ראשון בקורס בשם "הספרים ההיסטוריים" במסגרת לימודי יסוד (שהם חובה).  לא ממש קיבלתי המלצות, אבל זה הסתדר לי טוב עם המערכת.

אני יושבת ומחכה שהמרצה, איש לבן שיער, נמוך,  במשקפי קרן עבים יפסיק לכבוש ראשו בתנ"ך ויתחיל לדבר.  פתאום הוא מרים את ראשו, כותב 586 לפנה"ס, על הלוח ואומר: "זמן חורבן הבית הראשון. זו התקופה שנתעסק איתה בשנה הקרובה."

"הולך להיות משעמם..." אני אומרת לעצמי. ולא יודעת אז, שעד סוף הקריירה האוניברסיטאית שלי וגם אחריה, לא יהיה לי קורס מרתק  כמו זה שד"ר צימלס העביר בנושא סוף ימי בית ראשון.

כי מרצה טוב באמת גורם לתלמידיו לחיות את מה שהוא מלמד. וד"ר צימלס היה מגדולי המרצים שזכיתי להם.

ירמיהו, גדליה בן אחיקם, ישמעאל,  כל השמות הרחוקים הללו הפכו לעכשויים כל כך. כי סוף ימי בית ראשון והאווירה שבהם, בקלות יכלו להתחלף בימינו אנו. ואנחנו, קהל שיודע לשפוט כל כך בקלות ולחומרה את המהלכים ההיסטוריים המובילים לחורבן, שהמלוכה והעם הנהנתן נוקטים בהם אז,  מבינים פתאום כי גם היום אם היה מגיע ירמיהו שכזה- שמזהיר אותנו מדרכנו המושחתת ומדבר על הנמכת פרופיל וציות למעצמה השולטת באיזור ובנו, סביר להניח שהיינו זורקים אותו לבור המשוגעים. (במיוחד לאור סיפוריו על  חזיונות  של סירים נפוחים, ועל כך ש"נולד לנבואה"...). סביר להניח שנביאי השקר שממריצים את העם ללבוש עוז ולא לחשוש מבבל אלא לצאת למלחמה נגדם, כי ה' עימנו ואנו חזקים, היו מוצאים הרבה יותר חן בעינינו מאותו "נביא תמהוני".

סביר להניח שגם אחרי התבוסה הצורבת, יהיה מי שיראה בפחה מטעם הבבלים, גדליהו בן אחיקם, בוגד שדינו מוות.

פתאום התחדדה עד מאוד העובדה שלא פשוט לבחור את האדם הנכון ללכת אחריו, שרק ימים יגידו אם השכלנו לבחור נכון, אבל את הבחירות שלנו אנחנו צריכים לבצע עכשיו. ברגע הזה.

הספר "חידת מותי" של אמנון ז'קונט  החזיר אותי לשיעוריו המופלאים של ד"ר צימלס,  כי גם הגיבור שלו, גדעון, הוא מרצה באוניברסיטה שמנסה לחקור את מות גדליהו ואת מקום המסתור בו החביא את אבני החושן.

"חידת מותי" מעלה גם את שאלת הבחירה שבהליכה אחר האדם הנכון. שכן  אנשים רבים רוצים לשים ידיהם על החושן, מטעמי דת, היסטוריה,  פוליטיקה. רבים אחרים רוצים שאותם אבנים לא ייחשפו לעולם. מאותם טעמים.

הספר מתרחש כאן ועכשיו, אך מעלה סוגיות קשות ושאלות נוקבות לגבי אמיתות היסטוריות ופריטים קדושים ובמובן מסוים יש לי הרבה חיבה והרבה ביקורת לדמותו של גדעון, הפרופ' שמגלם את אינדיאנה ג'ונס למרות שהוא רחוק מלהיות גיבור קלאסי.

אין ספק שהספר נקרא כספר מתח קריא ומעניין, העלילה קולחת (גם אם לפרקים צפויה),  וגם פה, כמו בכל אירוע היסטורי מהותי (כפי שלמדתי מד"ר צימלס), יש ל"חפש את האישה".

מאת זלפה

עוד על "חידת מותי" במועדון קריאה

חידת מותי הוא מותחן מקורי ומרתק, רב גיבורים ראשיים וקולח. זו, כשלעצמה, סיבה מספיק טובה כדי לקרוא את הספר, אלא שיש סיבה טובה עוד יותר. העלילה נפתחת בגילוי צוואה של גדליה בן אחיקם (זה בסדר, גם לי לקח כמה שניות להיזכר מי זה). כמעט מיד מוזכר שלמעט רוה"מ יצחק רבין, גדליה בן אחיקם היה המנהיג היהודי היחיד שנרצח בידי בני עמו. מרגע שזה נאמר, לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין שני המקרים ולחשוב מה-היה-קורה-אם.

הספר הוא מותחן פוליטי אקטואלי. לא שרבין נרצח ממש אתמול, אבל בואו נגיד שכנראה שהוא לא ראש הממשלה הישראלי האחרון שיירצח, בדיוק כמו שלינקולן לא היה הנשיא האחרון שנרצח. המותחן הפוליטי המצוין גורם גם לי – שלא הייתי ממעריצי רבין – לחשוב קצת יותר על הנושא.

הספר אינו משולל חסרונות. כמה מהדמויות בו מעט נלעגות, כולל שתי דמויות נשיות שמניעות את הסיפור (מישהו שואל מישהי אם היא רוצה לאכול איתו ארוחת ערב, והיא עונה בטבעיות "אכלתי אצל הורי". מזל שאישתי לא השתמשה במילים האלה בדייט הראשון שלנו). קטע פרולוג קצרצר מתרחש בשנות החמישים, והיחסים בין שני בני זוג שם פשוט מקוממים.

למרות נקודת התורפה העיקבית הזו, מדובר במותחן מצוין ומעורר מחשבה.

לבלוג של אבי

עוד על "חידת מותי" במועדון קריאה