מצרפתית: עמנואל פינטו.
סדרת ושתי (רסלינג) בשיתוף הוצאת כתר, 2011. 180 עמ'.

היה מי שכינה את צ'כוב “מופסן הרוסי” בניסיון להחמיא לו. יש דמיון בסגנון הכתיבה של השניים – ציניות מרירה ומלנכולית עוברת כחוט השני בסיפוריהם. יש גם הבדל ברור: מופסן תיאר סיפור שלם, מתחילתו ועד סופו; צ'כוב נתן לנו טעימה מחייהן של הדמויות. מופסן כתב לאורכם של הדברים, צ'כוב לעומקם.

גילוי נאות: זו הביוגרפיה הראשונה שקראתי מעודי. קראתי מספר אוטוביוגרפיות, אבל ביוגרפיה שנכתבה בידי אדם אחר, זר – פשוט לא הזדמן לי. מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב: “איך היא יודעת? איך ידעה נמירובסקי מה חש צ'כוב בילדותו תחת נחת זרועו של אביו הגס והאלים? איך ידעה שישב לחלון עם אהובתו והביט תנועת העצים ברוח?” סביר להניח שמעט ליקטה ממכתבים ומיומנים, ומעט השלימה בעצמה. ובסופו של דבר, אחת היא אם ידעה או אם בדתה קטעי רומן מראשה הקודח.

הספר הזה, המוגדר כרומן ביוגרפי, מכניס אותנו אל עולמו של אנטון פוולוביץ' צ'כוב, איש מריר אך אוהב חיים. אנחנו מלווים אותו מראשית ילדותו ועד למותו האומלל משחפת. בדרך, נגלות לנו נסיבות חייו המורכבות; מה הניע אותו לכתוב, וכיצד יצא מטנגרוג הקטנה לטייל ברחבי רוסיה הגדולה – כשבלבו נותרת תמיד כמיהה למוסקבה, העיר הגדולה, התרבות, התיאטרון.

מעט מיצירתו של צ'כוב קראתי בתיכון כחלק מלימודי הספרות. כמעט מיותר לציין שמסגרת לימודי התיכון (לפחות בבית הספר שלמדתי בו אני) אינה המחמיאה ביותר ליצירות ספרות ראויות. הקריאה ברומן של נמירובסקי שופכת אור חדש ומרענן על הסיפורים והמחזות שהיכרתי, ומגרה לעיין באלה שטרם הזדמנו לידי.

נמירובסקי היא מספרת בחסד. זהו הספר השלישי שקראתי פרי עטה, לאחר ג'זבל (הוצאת רסלינג, ??) וכחום הדם (הוצאת כתר, 2009), אך זהו הספר הראשון שבו היא מתגלה ונחשפת בעצמה. הכתיבה בגוף שלישי על הסופר האהוב מגלה אותה בהערצתה ובצניעותה – אנו קוראים אותה אסירת תודה על נסיעתו לסיביר שהוציאה מתחת ידו סיפורים רבים ונפלאים, ומרגישים שגם אנחנו יחד אתה, מתחקים אחר מאורעות חייו בהערכה ובתחושת החמצה. תחושה שכנראה ליוותה את צ'כוב רוב חייו, אף על פי שלא העז להתלונן.

נמירובסקי עשתה מחקר מעמיק ומקיף, ומצטטת מכתביו של צ'כוב עצמו כמו גם של הסובבים אותו. מרשים לגלות את רמת הפרטים שעד אליהם מגיעות ידיעותיה, ומרשים עוד יותר לחשוב שכתבה את הרומן הזה בזמן מלחמת העולם השנייה, בעת שהסתתרה מן הנאצים. בעצם כתיבתה עליו, ברחה נמירובסקי מן המציאות הנוראה של המלחמה אל עולם הספרות המבטיח והבטוח. היא נאחזה בצ'כוב כהשראה, כמופת למי שנותר בדחן אופטימי גם על ערש דווי ושרומם את חייו מעוני לגדולה.

מילה על התרגום: עמנואל פינטו תרגם נפלא, קולח ומרתק, כמו כתבה נמירובסקי את ספרה בעברית.

מומלץ לקרוא, ולדאוג שיהיה לידכם סיפור של צ'כוב לרוויה בסיום הרומן.

מאת ליאור בצר

צוות מלחים עובדים על אניית מגדלור, שתפקידה לכוון אניות המגיעות לנמל. בנו של רב-החובל מזהה במשקפת סירה הנסחפת בסערה, והם נחלצים לעזרתה. עד מהרה מתברר כי שלושת האנשים שעלו מן הסירה הם פושעים חמושים, וכי הציפיות שלהם אינן עולות בקנה אחד עם כוונות אנשי האנייה. עולה כאן דילמה מוסרית ומעשית. נוצר פער בין יצר ההישרדות של המלחים לבין הרצון לבצע את תפקידם. בין ציות לרצון הפושעים לבין עמידה תקיפה על המשמר לטובת האניות היוצאות ובאות. פרייטג, רב החובל, מתלבט ומשנה את דעתו לאורך הנובלה הקצרצרה הזו. הוא נקלע לוויכוחים עם צוות העובדים שלו, המוחה על היסוסו ועל העדר הפעולה.

המצב אליו נקלעו אנשי הצוות הוא מצב מענין ומאתגר מבחינה אינטלקטואלית. לעולם אי אפשר לדעת מה היינו עושים במקומו של פרייטג. אבל, ויש כאן אבל, הספר כתוב בנימה מאוד מרוחקת ומנוכרת. הוא לא מעורר אפילו שמץ הזדהות עם אף אחת מהדמויות. הדמות היחידה שפותחת את לבה בפני הקוראים היא זו של הנבל הראשי, המכנה את עצמו דוקטור קספרי.

לכן, אני ממליצה על הקריאה בספר, אבל זו המלצה בערבון מוגבל. לא קל להתחבר לספר מבלי להרגיש הזדהות עם הדמויות, וזו תחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה בו.

מאת ליאור בצר

הספר התקבל לסקירה מההוצאה.

מילון הצירופים של רוזנטל מקיף 18,000 מטבעות לשון, ביטויים, בעברית החדשה. בנוסף על ההגדרה המצורפת לכל ביטוי, מובאים גם גלגוליו מהעברית המקראית או המשנאית, מאנגלית ומשפות אחרות.

המילון כולל גם מפתח מקורות נרחב ומקיף, הפניות למאגרי מידע, ותזאורוס של שדות סמנטיים.

הביטויים שכלל רוזנטל במילון כוללים ניבים ב“שפה גבוהה“, בשפה מדוברת ואף בסלנג של ממש. מדובר בעבודה מקיפה ומרתקת שאני ממליצה לכל חובב שפה להחזיק בביתו.

מבחר דוגמאות לערכים, המביאים את רוח המילון, לדעתי:

לא עשו אותו באצבע. פיקח, מנוסה. יידיש: מען האט אים ניט געמאכט מיטן פינגער. | “אני אהרוג אותך! את לא תגמרי את השנה אצלי! חכי, חכי, את האצ“ל לא עשו באצבע!” (בן-יהודה, 57).

שבורית זכוכה. זכוכית שבורה. צירוף משוכל (ספונריזם) שנטבע על ידי שייקה אופיר במערכון משנות השישים “בלבולי מילים“. | “על הרצפה היה במקרה שבורית זכוכה” (עמוס קינן, בית המשפט, בביצוע שלישיית הגשש החיוור).

איבד את הצפון. התנהג בצורה מבולבלת ומנותקת, איבד את השליטה על מעשיו. צרפתית: perdre le nord. הניב לקוח מתחום הניווט. | “בנושא זכויות היחיד – אסור באיסור חמור שלכנסת תהיה המילה האחרונה. מישהו כאן איבד את הצפון” (השופט מיכאל חשין, ynet, 5.11.07).

רוזנטל הוא בלשן ולשונאי נפלא ומוכשר, והספר הזה מוכיח זאת שוב לקוראים, בהומור ובהנאה גדולה.

מאת ליאור בצר

זהו ספרה השני שקראתי של אירן נמירובסקי. לא, הראשון דווקא לא היה “סוויטה צרפתית”. טרם הזדמן לי. אבל שמעתי עליו רבות ולכן כשיצא התרגום ל”ג’זבל” (2008, הוצאת רסלינג) מיהרתי לקנות. ג’זבל, גיבורת הספר, היא אישה ממורמרת שחיה בניסיון לשמר את נעוריה ואת יופיה. כל דבר שעשוי לפגוע בהם או לרמוז שהיא מבוגרת מכפי שהיא נראית מצטייר בעיניה כחולי נוראי שיש להסתיר. היא משכנעת את עצמה באשליה שהיא יוצרת עד כדי כך שכשגבר צעיר מחפש אחריה ומבקש להיפגש עימה, היא בטוחה שהוא מחזר שאפתן, ואינה מעלה על דעתה שהוא יוצא חלציה שהתכחשה לו.

“ג’זבל” הוא מעין טלנובלה צרפתית של אישה אחת, וכך הוא גם נקרא. גם ב”כחום הדם” יש פרטי עלילה שעשויים היו להשתלב בכל טלנובלה: סודות, בגידות, שקרים וכמובן – רצח שנראה כמו תאונה.

הסיפור, שהתגלה במלואו רק ב-2005 מתוך עזבונה של נמירובסקי, מסופר מנקודת מבטו של סילביו (סילבסטר), רווק זקן שהוא מעין אורח בחיי משפחתו. הוא צופה מהצד במאורעות ואינו מצליח להבין את הצעירים הפוחזים שמשתלהבים מתשוקה רגעית ומאהבה. על אף עברו ההולל, הוא חי חיי פרישות פשוטים וצנועים, לאחר שמכר את נכסיו לאיכרי הכפר.

הספר נפתח בחתונתה של קולט, בתה של דודניתו הלן. קולט מספרת לסילביו על שאיפתה לחיי נישואין מאושרים וטהורים כמו של הוריה. נושא שלמות נישואיהם של הלן ופרנסואה שב ועולה בתכיפות כזו, עד שאי אפשר שלא להבין שסוד כלשהו מסתתר מאחורי החזות המושלמת. קולט מצדה עומדת לגלות שכמאמר הפתגם הידוע, כדאי להיזהר למה מייחלים – כי משאלות לפעמים מתגשמות.

הספר נקרא במהירות ונותן טעימה מהאווירה הכפרית של צרפת בתחילת המאה ה-20. דמותו של סילביו כנה ומעוררת הזדהות ואמפתיה. מומלץ לאחר צהריים שקט.

ההמלצה התפרסמה במקור באתרה של ליאור בצר