[על הספר באתר טקסט]

לא הרבה ידוע לנו על חייו של ויליאם שייקספיר.

את הדמות עצמה, כמובן, כולם מכירים – כותב נערץ, מגדולי המחזאים בכל הזמנים. הכותב הגדול ביותר שידעה השפה האנגלית (או השפה בכלל) אי פעם.

אבל ידע רב אין לנו. אנחנו לא יודעים איך בדיוק הוא נראה, מה הייתה אמונתו הדתית, מתי הוא נולד, מתי הוא מת, איך מאייתים את שמו, יש הרבה שנים שפשוט אין לנו מושג איפה הוא היה. מה הפלא שמתוך מיעוט העובדות יש המפקפקים שויליאם שייקספיר בכלל כתב את היצירות המיוחסות לו.

מאידך, אין אדם נודע מ-ויליאם שייקספיר, אך גם אין אדם אלמוני ממנו.

אז איך בדיוק כותבים ביוגרפיה על אדם שכזה?

בספר "שייקספיר – העולם כבמה" יוצא ביל ברייסון למסע מחקרי אחר שייקספיר כדי לגלות את הסוד על האיש והאגדה.

בשפה זורמת ובתיאורים מדויקים וריאליסטיים מתאר הסופר את העידן האליזבתני (התקופה בה חי שייקספיר) ועל הממצאים שבעזרתם אפשר להסיק מסקנות שונות על חייו של שייקספיר.

הספר הוא מרתק.

לצד הפרכת דעות לא מבוססות ניתן לגלות עובדות חדשות ומעניינות ששופכות אור שונה לגמרי על הכותב האגדי. חלקים נרחבים מהספר מוקדשים לניתוח מעמיק של מחזותיו באופן כללי, מה שמתאים לאנשים שמעוניינים להבין, ולו במעט טוב יותר את מחזותיו הנודעים של שייקספיר.

בתיאורים קולחים ועובדות מרתקות, "שייקספיר – העולם כבמה" היא ביוגרפיה מצוינת ומומלצת בחום.

מאת הצפרדע

את "זכרונות אחרי מותי" לא כתב יאיר לפיד, אלא יוסף לפיד.

כלומר, יאיר לפיד כתב, וכשקראתי את הספר ידעתי שיאיר לפיד כתב, אבל הרגשתי שטומי כתב את הספר, שמעתי את קולו, דמיינתי אותו כותב. בסופו של דבר.

יאיר לפיד כותב את אביו. אפילו טומי לפיד לא היה יכול לכתוב משהו כל כך "לפידי"...

בשפה קולחת וזורמת, מתאר לפיד את ילדותו העשוקה בגטו, את העלייה לארץ שבה נאלץ לקבל פקודות בשפה שלא הבין, את עבודתו ב"מעריב" בצל עזריאל קרליבך, את שנותיו בניהול רשות השידור, את "פופוליטיקה", את שנותיו בפוליטיקה ולסיום הוא תיאר את מותו.

כשהוא סיפר על השואה, כמעט בכיתי.

כשהוא סיפר על "פוליטיקה" צחקתי בקול רם.

ואולי זה מה שטוב בספר, זה ספר עשיר. זוהי אוטוביוגרפיה טעונה ברגשות סותרים, מנוגדים וקשורים בדיוק כמו החיים אותם האוטוביוגרפיה מנסה לתאר.

ולסיום, אצטט ממש את המילות הסיום של הספר, המשקפות בדיוק את מה שכל כך אהבתי בו:

"איני יכול לטעון שראיתי את 'חיי עוברים לנגד עיני', אבל הייתי במקום שלו, והבנתי את חיי, והבנתי את מותי, והייתי שלם עם שניהם.

ואז הנשימות נפסקו.

והייתה חשיכה.

אני יודע שיש כאלה שרוצים לדעת מה קורה אחר כך.

אחר כך אין כלום.

אמרתי לכם."

מומלץ בחום! חובת קריאה מוטלת על כתפיכם!

מאת הצפרדע

עוד על "זיכרונות אחרי מותי"

הספר "סיפור על אהבה וחושך" זה לא סתם עוד ספר.

זה לא ספר עם עלילה עקבית, או עם סדר כרונולוגי.

הוא גם לא דומה בשום אופן לכל הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות שקראתי (וקראתי הרבה).

ועדיין מדובר פה בספר מדהים במלוא מובן המילה.

עמוס עוז לא מספר רק על חייו בספרו.

עמוס עוז גולש חמישה או שישה דורות אחורה, מספר על משפחתו.

הוא מספר על אביו, אריה, הלמדן הבקיא שלמרות ידיעותיו הרבות לא הצליח לקבל לעולם משרה באוניברסיטה וכל חייו עבד בספריה הלאומית בירושלים.

הוא מספר על אימו פניה, בעלת הנפש הפיוטית והפילוסופית שמתאבדת כשהוא בן 12.

הוא מספר על סבתו שלומית החולת ניקיון שבסופו של דבר מתה מרוב ניקיון.

על סבו אלכסנדר שכתב מאות שירים שמהללים את העברית ואת ישראל (ברוסית).

הוא כתב על סבי סבו שהתחתן בגיל 13 והתעקש לעשות את ליל הכלולות בלילה החתונה.

על דודו יוסף קלוזנר, הפרופסור המלומד בעל השם העולמי

הוא מספר על ירושלים של אותם ימים בשנות ה-40, על מלחמת העצמאות, על החגיגות בכ"ט בנובמבר, על המצור בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות, על חייו בקיבוץ שאליו עבר בגיל 15, על חיבתו הרבה לספרים מאז ילדותו, על חווייתו המינית הראשונה וכן הלאה.

"סיפור על אהבה וחושך" זהו ספר טראגי.

זהו ספר קומי.

זהו ספר מרגש.

השפה של עמוס עוז עשירה ומיוחדת, תיאוריו מדויקים ונפלאים. הרבה פעמים במהלך הקריאה מצאתי את עצמי צוחק בקול רם, ואילו הרבה פעמים גם מצאתי את עצמי כמעט על סף דמעות.

מדובר פה באחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. וקראתי די הרבה.

 קשה לתאר במילים עד כמה הספר הזה מומלץ בחום לכל אחד באשר הוא, אבל אני מקווה שהצלחתי, רוצו לקרוא. 

מאת הצפרדע

רוסיה הקומוניסטית של סטאלין תמיד הייתה בגדר תעלומה בשבילי, ולא לשווא. הסבים והסבתות שלי סיפרו לי סיפורי זוועה על אותם זמנים, כיצד קרובי משפחתם נעצרו על לא עוול בכפם, על אווירת הפחד והאימה ועל הפטריוטיות שנכפתה על כולם.

למרות כל סיפורי הזוועה, מעולם לא באמת הבנתי איך כל הדיקטטורה הזאת התרחשה, מאיפה נבע כל הפחד הזה ומה היו הקריטריונים לעצירתם ורציחתם של 20 מליון?

לאחר שקראתי את הספר "ילד 44", הבנתי איך כל המערכת הענקית הזאת פעלה.

הספר פותח בכפר אוקראיני קטן בשנת 1933, כידוע לרוב, באותו הזמן באוקראינה שרר רעב כבד ומיליוני אנשים מתו.

הפרק הראשון, היה כנראה הפרק המבחיל ביותר, כי בפרק הראשון תואר הכפר בשעת רעב, כיצד אנשים אכלו שבבי עצים, חרקים, עפר ועוד "מאכלים" מסוג זה כדי לשרוד.

בתוך כל הרעב הזה חיה משפחה. המשפחה הייתה חד-הורית, מפני שהאב נטש את בני משפחתו, ורק האמא נשארה ביחד עם 2 הבנים: פאבל ואנדריי.

פאבל הוא הבן הבכור, הוא גם החכם ביותר. הוא צייד מוכשר, ודואג לאימו כאילו הוא מחליף את אביו, והוא רק בן 10.  אנדריי, אחיו הקטן, בן 8. הוא מגושם ובעל קשיי ראייה אשר ברור כשמש שהוא זקוק למשקפיים, שבזמנים קשים אלו אף אחד לא טורח להבין זאת.

בעוד ופאבל חיפש אוכל, צדו עיניו על חתולה לבנה, הוא רץ לביתו לקחת פיתיון, ואנדריי (שמעריץ את פאבל) מתלווה אליו.

באיזשהו שלב אנדריי כבר לא רואה את פאבל, אך שומע את זעקותיו. הוא רץ הביתה לספר לאימו שפאבל נעלם, ואימו פוסקת שמישהו צד אותו כדי לאכול את בשרו.

20 שנה מאוחר יותר, ב1953, גופת ילד בן 5 נמצאת על פסי רכבת. הורי הילד טוענים שהוא נרצח, ואילו החוקר שממונה על החקירה מנסה לשכנע אותם שמדובר בתאונה.

לחוקר קוראים לב סטינוביץ', סוכן מטעם "המשרד לבטיחון המדינה", הוא מנסה להסביר להורים שמדובר בתאונה מפני שבברה"מ אין פושעים ואין פשעים, חוץ מפשעים נגד המדינה. הממסד מנסה להשליט אווירה של גן-עדן קומוניסטי שבו אזרחים סובייטים חיים בשוויון ולא מבצעים אחד בשני פשעים.

בכל אופן, לב מצהיר שהילד מצא את מותו בתאונה מצערת, אך האם הוא משוכנע בכך בעצמו? ואולי בעצם באמת פועל בגן העדן הקומוניסטי רוצח סדרתי?

מכאן העלילה מתפתחת למחזות בלתי צפויים ומעניינים, בסיפור בלשי מרתק, מרהיב ומותח.

מדובר פה במותחן מצוין וספר בלשי מהדרגה הראשונה, ספר שקוראים בשקיקה ובמתח, עד שלא מגיעים לעמוד האחרון.

עקב קריאת הספר למדתי דברים רבים, על התנהלות המדינה המפחידה שכה הרבה סיפרו לי עליה אבל מעולם לא באמת הבנתי איך זה בדיוק קרה. הבנתי מה הייתה האווירה באותם ימים, אווירת האימה והפחד. זהו ספר בלתי נשכח עבורי, ועל כן, אני ממליץ עליו בחום.

מאת הצפרדע

בספר החדש של אשר קרביץ ("הכלב היהודי" ו"סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ''' " הזכורים לטובה) "קלמן קימרלינג – חוקר פרטי, בעזרת השם", מסופר סיפורו של קלמן, תלמיד חכם שעלה מברוקלין שבניו יורק לשכונת מאה שערים בירושלים כדי להגשים את חלומו ולהפוך לחוקר פרטי.

במשטרה לא כולם היו רוצים לעבוד עם החוקר החרדי, אבל במקרה התקיפה שמתרחש במאה שערים אין להם הרבה בררה אלא להשתמש בחרדי שיעזור להם לבצע חקירה בשכונה שכה עוינת כלפי מוסדות מדינה. מי שמותקפת היא אישה חרדייה בשם דבורה לונץ. החשוד העיקרי הוא בעלה אשר טוען שבזמן התקיפה הוא נסע בסיור מאורגן לקברי צדיקים.

לכאורה מקרה שגרתי שאנו שומעים על רבים כאלה מדי שבוע, אך בהדרגה החקירה מסתבכת למחוזות בלתי צפויים.

במקביל לחקירה המתפתחת בהדרגה מסופר סיפורו של קלמן,  מוצאו, משפחתו והשקפת עולמו, קרביץ מוכיח פעם נוספת את כישרונו לספר על הדמות הראשית במקביל לעלילה בצורה זורמת וקולחת.

"קלמן קימרלינג – חוקר פרטי בעזרת השם" זה לא רק ספר מצוין. מדובר פה גם בספר בלשי יוצא דופן, אני חייב להודות שאני לא קורא הרבה ספרים בלשיים, אבל אני יודע מה צריך להיות העיקרון בהם. העיקרון בספרים בלשיים אמור להיות שהחוקר, ביחד עם הקורא עובר תהליך של הרכבת תצרף.

הקורא מגבש לעצמו ביחד עם החוקר רשימת חשודים, כל פעם שיש תפנית מפתיעה הקורא מופתע יחד עם החוקר, והתהליך שהקורא עובד בהבנת הפרשה זהה כמעט לגמרי לתהליך ההבנה של החוקר.

יש ספרים בלשיים שפשוט מטיחים בך את הממצאים, בלי שאתה מבין מי, מה, מדוע ולמה ומאיפה זה הגיע ואיך הם הגיעו לזה, ככה שאתה פשוט יכול לקפוץ לסוף ולהבין אותו דבר כשהיית קורא את כל הספר.

ב "קלמן קימרלינג – חוקר פרטי, בעזרת השם" אתה צריך לקרוא את כל הספר כדי להבין, כי כמו שציינתי למעלה, אתה עובד תהליך ביחד עם החוקר, ואם תקפצו לסוף אז לא תבינו כלום.

בעצם, זה לא ככה ב-100%, החיסרון היחיד ב "קלמן קימרלינג" הוא שמדי פעם מתגלה משהו שאתה חושב שהוא חשוב ויתרום לעלילה, ואחרי זה יש כמה אזכורים בודדים לאותו המשהו ואז פשוט הנושא ננטש, וזה חבל כי זה הורס במקצת את השלמות של הספר והבלשיות שבו. ייאמר לזכותו של קרביץ שהיה רק מקרה מוצק אחד כזה בכל הספר.

כמו ב"הכלב היהודי", קרביץ מפגין את כתיבתו היהודית, התיאורים היהודיים והציטוטים מהתנ"ך המתקשרים לעלילה יוצרים אווירה יהודית מענגת, שמקרים רבים יכולה מאוד להרגיז, אבל לא אצל קרביץ.

וכמובן הכתיבה הרהוטה של אשר קרביץ מענגת, והעברית שלו מדהימה, אין ספק שבדגש הלשוני קרביץ עשה עבודה מצוינת.

ולסיכום, "קלמן קימרלינג – חוקר פרטי, בעזרת השם" זה ספר נפלא. אמנם זה לא "הכלב היהודי" וגם לא "סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'",  אבל ללא ספק זהו ספר מצוין ומומלץ בחום.

מאת הצפרדע