הוצאת כתר
שנת הוצאה 2009
מספרדית עינת טלמון
159 עמודים
עיצוב עטיפה: טליה בר
מסדרת ליברו של כתר קראתי רק את "מאה ואחת מיתות" ולא אהבתי. עם זאת, הביקורות המהללות על הספר הזה (וגם כריכתו המעולה) משכו אותי לקרוא אותו. אם להיות כן, לפני הקריאה היה לי הרושם שלא אוהב אותו, אבל נתתי לו הזדמנות.
"סדרת ליברו גאה להציג את המדונה של הרוצחים, אחת היצירות הבולטות בספרות הקולומביאנית של שנות התשעים. לאחר היעדרות של שלושים שנה חוזר פרננדו, בן דמותו של המחבר, לעיר הולדתו מדיין. הוא מתאהב באלקסיס, נער ליווי ורוצח שכיר, כרבים מבני גילו בעיר הנשלטת על ידי כנופיות וסוחרי סמים. במונולוג מטלטל שנע בין ציניות מרה לכאב, בלשון נועזת ובוטה, מספר פרננדו על ימיו ולילותיו בעיר הדתית המדממת בחברת "מלאך החבלה" שלו, שהאקדח שלו מוכן תדיר לשליפה. אבל במקום שבו אין כל ערך לחיי אדם, גם אלקסיס לא חומק מהמוות. פרננדו מחפש אחר רוצחו, עד לגילוי המר. המדונה של הרוצחים הוא כתב האשמה חברתי חריף ובה בעת קינה שחודרת אל הלב למרות, ואולי בגלל, התיעוד האלים של מציאות אכזרית. פרננדו ואייחו מעמיד את קדושת האהבה מול המוות, וכתיבתו הדחוסה והנוקבת מותירה את הקוראים חסרי נשימה."
הופתעתי לטובה. הספר הוא מונולוג ארוך שאינו מחולק לפרקים מאת פרננדו (שהוא גם שמו של מחבר הספר) ומדבר על העיר מדיין. פרננדו נמצא במערכת יחסים עם נער יפהפה בשם אלקסיס (כנראה שאלו יחסים הומוסקסואליים, אך הם מתוארים ברוך ולא מכילים תיאורים גסים) שאקדחו מוכן לשליפה בכל עת, ואכן, הרבה מאוד אנשים נורים בספר ומתים כבדרך אגב.
הספר הזה בא במטרה אחת : להאשים. והוא מצליח ובגדול. הוא מענה את קוראו ומטיח בו האשמות כבדות מאוד, ועם זאת מהפנט בשפתו הפשוטה והישירה. אני בקריאתי לא הצלחתי לזהות למי מופנה המונולוג (כנראה שלכמה אנשים) אבל כנראה שהוא מכוון ממש אליי. לא אחת הוא מעביר בי צמרמורת וצחוק בעת ובעונה אחת.
הספר קטן וקצר ומסופר בתמציתיות. אני מאמין שהוא יצליח לעורר הזדהות לפחות בחלק אחד ממנו עם כל קורא, ולמרות זאת הוא מזעזע בקלות שבה הוא מתייחס למוות, שהיא מחרידה ממש. מתחת למונולוג הזה יש כאב ועצב על המקום שאליו הידרדרנו, ואכן פעם או פעמיים זה גם מוזכר באופן ישיר. העולם שלנו עצוב ופרננדו (ואני מתכוון לשניהם) יודע את זה. וכנראה שהאשמים הם אנחנו.
הסוף של הספר לא נועד להפתיע, ולמען האמת צפיתי אותו שליש לפני סיום הספר. אבל הסוף אינו הפואנטה כאן, אלא דווקא הגילוי שפרננדו לא מזדעזע יותר מהמוות, למרבה החלחלה הוא התרגל אליו. בעיר שבה אקדחים נשלפים ומקנם נפלטים כדורים באותה קלות שבה בן אדם רגיל מוציא מסטיק מחפיסת קרטון, הנשמה מתחילה להתרגל למוות. ואף אהובו של פרננדו הוא נער רוצח שמסתובב עם אקדח ולא חושב לפעמיים לפני שהוא משתמש בו, וזה קורה הרבה פעמים בספר.
לסיום : כתב האשמה קשה ומזעזע, שמצליח להיות גם מצחיק ושנון. קשה לעזוב. למרות שהיו בו כמה קטעים שלא אהבתי, שככל הנראה היו קיצוניים מדי במרירות שלהם, הוא מומלץ.
"החדר היה גדוש (...) ברהיטים ושעונים עתיקים, שעונים, שעונים ושעונים ישנים ועתיקים, שעוני קיר, שעוני שולחן, עשרות, בשפע, עומדים כולם מלכת בשעות שונים, לועגים לנצח, מתכחשים לזמן." (עמוד 10)
"האושר לא יכול להתקיים בעולם הזה שלך של טלוויזיות וקלטות וזמרי פאנק ורוק ומשחקי כדורגל. כשהגזע האנושי יושב על ישבנו מול הטלוויזיה וצופה בעשרים ושניים מבוגרים ילדותיים בועטים בכדור, אין תקווה. הם מעוררים שאט נפש, רחמים, הם מעוררים חשק לבעוט לאנושות כולה בעיטה בתחת ולגלגל אותה במדרון המסולע של הנצח, והלוואי שיתחפפו מפה ולא ישובו עוד." (עמודים 14-15)
"האנושות זקוקה למיתוסים ולשקרים כדי לחיות. אם מישהו רואה את האמת העירומה, הוא מתאבד בירייה." (עמוד 16)
"זכות מלאה להתקיים היא נחלתם של זקנים בלבד. הילדים צריכים קודם כל להוכיח שהם ראויים לכך : לשרוד. (עמוד 133)
"הסופרים הטובים ביותר בקולומביה הם השופטים ומזכירי בית המשפט, ואין רומן טוב יותר מכתב אישום." (עמוד 154)
וכמובן שיש גם את שלוש שורות השיר האכזריות בכך שהן מצחיקות, אבל לא אצטטן כאן. לכו לקרוא ותבינו.