מתחת לאדמה/בלינדה באואר
 


את הספר קיבלתי בתחושת התלהבות ומיד שקעתי בו. סופסוף ספר מתח לא אמריקאי! יפי יי!
משום מה הכותבים האמריקאים חולשים על הזאנר וכשניתן למצוא משהו שלא מיוצר לפי התבנית האמריקאית, אין מאושרת ממני.
 
הסופרת כותבת מנקודת מבטו של סטיבן, ילד בריטי הגדל בתוך משפחה מעורערת.
כשאמו של סטיבן היתה ילדה, נחטף אחיה הקטן (הדוד של סטיבן) בידי אנס ורוצח סדרתי, דבר המטיל את האם למערבולת שממנה אינה נחלצת גם כאשר עוברות שנים רבות והיא הופכת בעצמה לאם.
סטיבן, הבכור, גדל לתוך משפחה שבה הכללים המובלעים לפיהם נוהגים, נגזרים מתוך האובדן והחיים סובבים סביב הטראומה.
בתוך אווירה קודרת ובלתי נורמטיבית הוא מפתח תרחיש דמיוני שבו הוא מצליח למצוא את גופת דודו והופך לגיבור שמצליח להביא מזור לאמו הרדופה ולהבראת המשפחה כולה.
כדי להוציא את התוכנית שלו לפועל, סטיבן חוקר את העבר וחופר במקום שבו הוא חושב שנקבר דודו.
העלילה מסתבכת כשהוא יוצר קשר עם הרוצח, הכלוא מזה שנים רבות, מתוך מטרה לזרז את התהליך.
 
הכתיבה נהדרת והקול הוא קולו של ילד. סטיבן חי ונושם בספר. יש לו חבר בן גילו שאיתו יש לו יחסים כמו שרק לשני ילדים חברים יש. כאלה שמחליפים את ארוחת הצהריים ומנהלים דיון בנושא הרה הגורל - איזה צד של הכריך שווה יותר. יש גם הצצה לתוך מערכת היחסים שהוא מנהל עם אחיו הצעיר, הסבתא המתגוררת איתם והחבר  של האם, המופיע לפרקים. את כולם הוא מתאר מתוך הבנתו המצומצמת והילדותית את העולם.
העלילה מרתקת, אמינה ושובת לב, שילוב של ספר מתח, ספר התבגרות ועוד קצת מעבר.
(אלמנט נחמד שמצא חן בעיני מאוד, התכתובת שמנהל סטיבן עם הרוצח מובאת בכתב יד).
 
את הספר, מתחילתו עד סופו, קראתי תוך פחות משעתיים. לדעתי זה אומר הכל.
מומלץ! מומלץ! מומלץ!

מאת public static

הנאום הסודי, מאת טום רוב סמית, מאנגלית: הדסה הנדלר

הבנות שלי אוהבות לשמוע סיפור, בדרך הטבע, כמו ילדים אחרים, כשהן נתפסות לסיפור, אני נידונה לחזור עליו מליוני פעמים. הן יודעות לתקן אותי כשאני שוגה בהטעמה, אם אני מחליפה מילה או מדלגת על שורה, הן ממהרות באושר לצעוק את הדרך ה"נכונה" להקריא. הספר שהפך ל"ספר הנטחן" של כל הזמנים הוא ללא ספק חתול תעלול של דוקטור סוס. להפתעתי, נגה (3) היא זו שנדבקה אליו ראשונה ולא מוכנה לוותר כל ערב על הקראה. מדובר בספר עב כרס יחסית לספרים הקודמים (מעשה בחמישה בלונים הנצחי, איה פלוטו ואליעזר והגזר) שזכו למעמד אלמותי זה. מה עוד אפשר לומר על דוקטור סוס שלא נאמר עדיין? החרוזים המקסימים, המשקל והקצב, ההומור בציורים ובעלילה כל אלו עושים את הספרים של הדוקטור עם השם הדבילי למוצלחים במיוחד. בחתול תעלול העלילה פשוטה, יורד בחוץ גשם, אמא הלכה, בבית נשארים טלי ואני, פתאום בדלת מופיע חתול תעלול שמתנהג בשובבות והופך את הבית ביסודיות. נגה יודעת לספר על הדג שנפל לקומקום במשחק שנקרא "הופ הופ הופ עם הדג" היא נאנחת במשפט המסכם של כמה עמודים "וזה עוד לא הכול! או לא, זה לא הכל". היא יודעת לספר לי מי מהדברים שחתול תעלול משחרר הוא דבר אחד ומי מהם, הוא דבר שניים. וכשהספר נגמר היא מקפצת בלהט על המיטה וצורחת באושר "חתול תעה - לול"! שוב ושוב עד שאני מצליחה להכניס אותה מתחת לשמיכות...   יש לנו כבר לא מעט מספריו של הסוס הזה, עוד מוצלח בטירוף, הספר "גדליהו והמיסטוק" שאותו מדקלמת יעל (5) גם מתוך שינה (בחיי!) שם מסופר על מלך הזוי שהחליט שהוא רוצה שירד מהשמים משהו אחר פרט לארבעת הדברים הרגילים, גשם וכאלה כבר לא עושים לו את זה, הוא מזמין מכשפים שיורידו עבורו משהו אחר, על אף שהמשרת שלו, גדליהו קובי, מתריע בפניו שזה לא ממש נבון.. המכשפים מציעים 'מיסטוק'. משם העלילה הולכת ומסתבכת, עם דקלומי כשפים מצחיקים והסתבכויות משעשעות.  כשאוכלים ארוחת ערב, יעל שואלת אם אפשר לאכול ינשופים מבושלים, כמו הקוסמים "באנו מן החשכה, שם רק בכי ואנחה... מכשפים אשר אוכלים, ינשופים מבושלים" ותסלחו לי אם טעיתי בציטוט הזה, הספר נעלם שוב, יש לה הרגל להחביא אותו כדי שאף אחד לא יגע בו מלבדה...   בקיצור, ולטובת העצלנים, אני אקצר, דוקטור סוס בכלל והספרים האלו בפרט הם יצירות מופת לא במובן המשעמם/ טרחני/ פלצני/ מתנשא/ מתיימר, הם יצירות מופת במובן המקורי של המילה, אושר צרוף, כיף גולמי וצחקוקי אושר של הבנות שלי מוכיחים זאת שוב ושוב. עכשיו, אם אני רק אמצא את גדליהו והמיסטוק, אני אוכל להשכיב אותן לישון...

לבלוג של Public Static

 

העלילה מתחילה עם סופר מתח, אנדרו,  שמתעורר בבית החולים לאחר שנותח להסרת גידול במוח. בעמודים הבאים הוא משתחרר מהכלא לאחר שהורשע כרוצח אבל זוכה מחמת אי שפיות זמנית.

הוא לא זוכר מה קרה בערב האמור על אף שהוא משוכנע שהוא לא מסוגל היה לרצוח את ארוסתו לשעבר. עד כאן התחלה לא אופיינית למותחן ואני, כמי שקראה כבר כמה מאות מותחנים בשנים האחרונות, נמשכת לתוך העלילה.

הטוויסט הראשון, בסביבות עמוד 100, הוא שאישה נוספת נרצחת והעדויות הפורנזיות מובילות אליו (לא, זה לא ספויילר, זה כתוב על הכריכה, מאחור) כלמודת טוויסטים הייתי בטוחה שלא יעמוד לרשות הגיבור, אנדרו, דבר כדי להוכיח את חפותו ושהוא יאלץ לנקות את שמו, תוך כדי בריחה מרשויות החוק. נו אז חשבתי. לא כך המקרה בספר הזה. אנדרו אוסף את כל החומר הרלוונטי לחקירת הרצח הראשונה וכמה תמונות שהבריח במכנסיים שלו ממטה המשטרה (איך ולמה הוא יצא משם לא אגלה) ויושב לכתוב. לפי הפילוסופיה שלו "או שאתה שולט בעלילה, או שהעלילה משתלטת עליך". המשפט הראשון שהוא כותב? אה, נו, זה המשפט הראשון בספר... סגירת מעגל מוצלחת.

מבחינתי, הספר הזה הוא יופי של דבר.

העטיפה הלא מחמיאה, אפילו העובדה ששם הספר לא תורגם כראוי (THE CRIME WRITER)  לא משנה לי במיוחד.

הספר כיפי, העלילה זורמת, הכתיבה קולחת, יש הומור והומור עצמי, יש אפילו נגיעות של ציניות.

מותחן לא שגרתי, אבל עם זאת, לא רחוק מדי מהז'אנר, ככה שאפשר להתענג על השוני מהצפוי וגם ליהנות מהאלמנטים המוכרים. ספר מוצלח עד העמוד האחרון. אין נפילות, אין חריקות, אין בעיה עם התרגום. בובה של דבר.

טיימר? שעה וחמישים דקות מהעמוד הראשון עד האחרון. אכלתי ושתיתי תוך כדי קריאה (זו מחמאה לספר).

לקינוח ציטוט מהספר, אנדרו בתהליך המעצר:

"למה אני כאן?" שאלתי.

קיידן אמר, "תתפשט."

"בסדר. אבל חמישים דולר מראש, ואני לא מתנשק על הפה."

"עכשיו."

נעצתי בו מבט זועף. "קודם אני רוצה לדבר עם עורך דין."

"אחרי שנעשה עליך חיפוש"

מדד פאבליק = האם הייתי קונה את הספר? כן. במחיר מלא.

לבלוג של public static

.