ים סרגסו הרחב מאת ג'ין ריס הוא סיפורה של דמות משנה, מכריעה אמנם, אך לוטה באפלה, ברומן הקאנוני של שרלוט ברונטה ג'יין אייר. יצירתה של ריס נחשבת לקלאסיקה הן בזכות עצמה והן כתגובה פמיניסטית ופוסט-קולוניאליסטית לרומן הקלאסי של ברונטה, המעניקה לדמות האישה הקריאולית, ה"אחרת", קול וסיפור משלה. ים סרגסו הרחב הופיע לראשונה בעברית בשנת 1981 בתרגומו של אהרן אמיר, בהוצאת מודן. כעת ראה אור בכתר בתרגום חדש של ברוריה בן ברוך, עם אחרית דבר מאת הסופרת רונית מטלון.   - לי עברון-ועקנין   המלצתה של מרים אופיר:

את ים סרגסו הרחב קניתי מתוך סקרנות לשמה כיוון שג'יין אייר הוא אחד הספרים האהובים עלי. ונשביתי בקסם הספר הזה.
זה ספר אפל וקודר ומלא אווירה קשה ודחוסה של חום ולחות.
הגיבורה שאמורה להיות בת דמותה של ברתה רוצ'סטר המשוגעת, מוצגת לפנינו על פי נסיבות חייה של נערה שנולדה לכאורה לבית טוב אולם מתמוטט ורקוב ולמעשה נמכרת לנישואים שכביכול הולמים את שמה ומעמדה.
אולם שורשי הטירוף מצטרפים ליחס הקשה והמזלזל של הבעל שגם הוא רומה על ידי משפחתו ומוציא את תסכולו עליה והיחס המזלזל שהסביבה השחורה על דלותה ואמונותיה הטפלות נותנת לה. למעשה אין לה מפלט חוץ מהטירוף.
חוסר האונים והתכלית של מעמדה מחד והמצב האובייקטיבי שלה מאידך אינם משאירים לה כל מוצא.
לאחר הקריאה בספר חזרתי לקרוא את ג'יין אייר בעיניים אחרות לגמרי לפחות לגבי היחס לברתה רוצ'סטר בדיוק כמו שקרה לי לאחר שקראתי את ספרו של ג'ספר פורד פרשת ג'יין אייר.
אני ממליצה בחום על ספר גם מחוץ לקונטקסט של ג'יין אייר כיוון שהוא מראה תמונה של עולם מנוון ושוקע שמנסה לשמור בכל כוחו על מראית עין של עליונות.

ארוחת הערב – הרמן קוך. מהולנדית: ענבל זילברשטיין

הספר קריא מאוד ויחד עם זאת קשה לקריאה או יותר נכון קשה לעיכול.

ולמרות שקראתי אותו בבת אחת, עשיתי הרבה הפסקות בכדי לחשוב ולהפנים את תוכן הספר והשתלשלות האירועים.

לכאורה סצינה מאוד פשוטה, שתי משפחות - אחים ונשותיהם - נפגשות לארוחת ערב במסעדה על מנת לדון בבעיה שצצה ומעיבה על עתידם ועתיד ילדיהם. בניהם בני התשחורת הרגו בשגגה במרכאות או שלא במרכאות, זה יתברר בהמשך, דיירת רחוב שלנה בביתן כספומט שממנו הם רצו למשוך כסף, אחרי ערב שבו שתו קצת יותר מדי.

המספר, שהוא האח הצעיר, מגולל תוך כדי ארוחת הערב את גלגול האירועים ואיך נודע להורים על כך, אבל גם הרבה יותר מהסיפור הפשוט הזה. את מערך היחסים בין האחים והיריבות על גבול השנאה שהוא חש לאחיו, ואת העבר המשפחתי שלו. תוך כדי כך מתבררת גם השקפת עולמו והאם מותר להגן על האושר המשפחתי בכל מצב וגם תוך התעלמות ממעשים שאילו שמענו אותם על מישהו אחר לא היינו מתעלמים אלא שופטים בחומרה.

מה זאת אומרת "בני טובים" והאם לאדם שלא נראה כמונו והוא מוזנח, מסריח, שיכור שעומד בדרכנו מגיע יחס תרבותי מוסרי וערכי או שאפשר "להצדיק" כנגדו יחס אלים ומבזה בתואנה זו או אחרת - הם מפריעים בכביש, חוסמים את הדרך וכדומה.

האם באמת אפשר אחרי שבר כזה להחזיר את המשפחה למצב התמים והמאושר שלפני כן והאם כל האמצעים כשרים לכך, והאם באמת כמו שטולסטוי פותח באנה קרנינה והמספר מצטט אותו - כל המשפחות המאושרות זהות ואילו כל המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה - ומשפחתו שלו מהי, מאושרת או אומללה בדרכה שלה.

מה גבולות האחריות למשפחה ומה גבולות האחריות האנושית הכללית המוסר והחוק.

ספר מעורר מחשבה כיוון שלכאורה מדובר על אנשים כמונו, מעמד בינוני שבע במדינה שלווה ובלי בעיות עד שדבר לא צפוי מזעזע את השגרה והשלווה, איך אנחנו היינו נוהגים? בהתאם לאינסטינקט או למוסר, ואיזה מחיר ההחלטה גובה מאיתנו?

מרים אופיר

"טוב נגד רוח הצפון", מאת דניאל גלטאואר. מגרמנית: דפנה עמית

טוב נגד רוח הצפון הוא ספר המבוסס על דואלים, אולם יתרונו הגדול הוא בכך שהמכותבים הם אנשים עם תודעת שפה מפותחת – אחד מהם, ליאו, הוא פסיכולוג שפה שבתחילת הספר מתברר שהוא חוקר את התפתחות השפה באינטרנט.

זה בעצם רומן מכתבים שמכיוון שהוא בחלק גדול מהזמן יש לו אפקטים של דיאלוג ONLINE.

בקטעים מסוימים ישנו פער זמנים ואז צצה הלהיטות של ההתכתבות באינטרנט לקבל תשובה מיידית, ולעיתים דווקא פער הזמנים נותן רוחב יריעה לכותב הדואל להביע לא רק רגשות ספונטניים מתפרצים אלא גם נוסחים שמזכירים את המכתב המסורתי שבו הכותב משתהה על הנכתב ועורך אותו ומכניס בו מחשבות ורגשות.

היפה בספר הוא שלמרות שהוא מינורי מאוד – סה"כ שני משתתפים מרכזיים – אמי וליאו, ועוד כמה נספחים חלקיים – ברנרד בעלה של אמי, מרלנה אהובתו לשעבר של ליאו ומיה חברתה של אמי שהיא משדכת לליאו, ולמרות שכולו מסתמך על הדו שיח בין אמי לליאו שתחילתו במקריות של דואל שהגיע לכתובת הלא נכונה, ישנו גיוון רב לאורך הספר. ישנה התפתחות של היחסים ביניהם וישנה עלילה שחלק ממנה בעצם מסתמך על כך שהקורא ישלים בין השורות שנכתבות ואלה שלא נכתבות.

הם מגדירים מלכתחילה את היחסים בתכתובת זו כנפרדים לגמרי מחייהם האחרים ו"חיצוניים" להם אולם במשך הזמן החיים האלה הווירטואליים פולשים לתוך החיים האמיתיים שלהם ומתכתובת קלילה סרקסטית ושטחית ובלתי מחייבת הם חודרים עמוק לתוך הנשמות הפועלות ומשפיעים גם על הסובבים אותם.

ספר קריא ויפה ומומלץ .

מרים אופיר 

[על "צייר הקרבות" באתר טקסט]

כמו בספרים קודמים של פרס-רוורטה הרובד הראשוני מסתיר מתחתיו חידות נוספות וזה היפה בכתיבה שלו. חידות שמתבססות על אמנות ומתמטיקה ופסיכולוגיה.

ברובד הראשוני – פולקס הוא צלם קרבות ואסונות שאחרי כ-30 שנים שבהן חיפש את הביטוי האולטימטיבי למלחמה החליט לנסות למצוא את הביטוי בציור קיר גדול שהוא מצייר על כותלי מגדלור שרכש. גם לזה כמובן יש מימד פסיכולוגי – הבדידות שלו במגדל אבן.

תוך כדי העבודה ולאחר שעשה מחקר אנליטי על ציורי מלחמות ואסונות מפורסמים, ותוך כדי חישובי פרספקטיבות וזוויות וכיווני אור הוא מנסה לפרש לעצמו את מהות המלחמות בדברי ימי האדם.

לתוך עולמו זה פולש מרקוביץ, חייל לשעבר במלחמת בוסניה, שהונצח על ידי פולקס באחד מהצילומים שזכו לפרסים, צילום זה הוא מקור אסונו של מרקוביץ ותוך כדי פלישתו הוא מודיע לפולקס שבא להרוג אותו.

במשך מספר ימים הוא מופיע ונעלם במגדל תוך כדי שהוא מנהל שיחות עם פולקס, ומסתבר שכמו שפולקס חקר את ציורי המלחמות מרקוביץ חקר את חייו של פולקס והוא מנסה לעמוד על מהותו.

בתוך זכרונותיו של פולקס תופסת מקום חשוב אהובתו – אולבידו (שכחה) – שהיתה גם היא צלמת אסונות אולם להבדיל מצייר הקרבות היא צילמה אך ורק חפצים וחורבות, אולי מכיוון שהיא הבינה שהעצם הצילום של בני האדם משפיע על גורלם, בבחינת הצופה משפיע על הנצפה, ולא רצתה לקחת חלק בכך.

למסקנה זו מגיע צייר הקרבות לאחר השיחות שלו עם מרקוביץ ואז מתברר לו שכמה שניסה להיות אובייקטיבי ולהביא את הדברים בלי פניות כמו שהם הוא גרם לחלק מהדברים להתרחש. גילוי זה מערער את האנליטיות שלו גם בקשר לציור הקיר שהוא רואה בו את משימת חייו וייעודו ובסופו של דבר מביא למותו.

זה ספר חכם ויפה ומעורר מחשבה, על כך שבעצם אין אובייקטיביות בחיים וגם אם אנו חושבים שאנו רק צופים במתרחש אנו בעצם לוקחים בו חלק ולפעמים לאו דווקא החלק שהיינו רוצים.

מומלץ בחום.

מאת מרים אופיר

על הספר באתר ההוצאה

בקצה המדבר ספרה של סמאנתה הארווי גרם לי לחשוב על עצמי הרבה.
קראתי אותו ברצף אחד אבל לאט כשמדי פעם אני מפסיקה וחוזרת חזרה על פסקה או קטע מסויים כדי לנסות להעמיק יותר.
מצאתי שבספר מוצגות השאלות הגדולות על הזהות האישית בצורה מציקה ומטרידה ובעצם אין תשובה, הקורא צריך לתת לעצמו את התשובה.
מהו האני? ובעצם מי אני? אם האדם הוא רצף של מאורעות רגשות ותכונות שחלק גדול מהם מאוכסנים בזכרונותיו מה בעצם קורה כשהזכרון נפגם? האם אפשר לשחזר זכרון באופן אמיתי וקוהרנטי? האם אנחנו משחזרים את האני תוך כדי כך וכמה הוא קרוב למקור האותנטי?
מבלי להרגיש כולנו משנים את זכרונותינו. בכל פעם שאנחנו הולכים אחורה ושולפים זכרון הוא כבר קצת אחר, מושפע מכל הפעמים הקודמות ששחזרנו ומהדברים שעברו עלינו בין "שליפה" ל"שליפה". אצל אדם בריא שמוחו מתפקד נכון גם אם מתחוללים השינויים הללו הם לא מורגשים ולא משפיעים על זהותו ועדיין זו האמת. מתי האמת הזו מתרחקת כל כך ואז הזכרון שלנו בוגד בנו? בסקאלה של זכרון אבסולוטי ושכחה אבסולוטית איפה אני נמצאת, לאן אני קרובה יותר?
בספר הדמות המרכזית המספר הוא ג'ייק אדריכל בעברו שחולה באלצהיימר ומודע לכך ומנסה לשחזר את עצמו ואת חייו וסביבתו דרך זכרונותיו הרחוקים והקרובים. בתחילה עדיין ישנה המשכיות אבל רואים כבר כי הזכרונות הרחוקים הם דומיננטיים יותר ובהם הוא נאחז עד כדי הליכה לזכרון שהוא מלפני לידתו "נסיון ההריגה של הקיסרית האוסטרית אליזבת על ידי סטודנט"  כדי למצאו המשכיות הוא משייך אותה לתולדות משפחתו, עם התקדמות הספר החורים נעשים גדולים יותר והאחיזה שלו נחלשת.
למעשה יש פה רשומון עצמי של אדם אחד ביחס למאורעות של חייו לאורך תקופה. לאורך הספר אירועים מסויימים מוצגים פעם בצורה אחת ובפעם בצורה או כתגובה לאירוע אחר.
בסוף הספר אחיזתו כבר קלושה עד כדי כך שגם שמות האנשים הקרובים לו והחפצים שסובבים אותו מקבלים ביטוי כ"האשה ההיא" או "הדבר הזה".
זה ספר קשה אבל כתוב בצורה מרתקת ולא גולשת לבכיינות ומלודרמטיות מוגזמת
  

מאת מרים אופיר

עוד על הספר כאן במועדון הקריאה