נורא קל לצלול לתוך הספר נוילנד של אשכול נבו.

נבו כתב סיפור מסע ואני מניח שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו מזדהה עם אחת הדמויות לפחות.

לא הייתי מעולם בטיול של אחרי צבא, זה לא היה טרנד בתקופה שאני סיימתי צבא, ב-74'. וכשאני חושב על זה היום, בכלל לא בטוח שהייתי נוסע לדרום אמריקה או למזרח גם אם היה טרנד כזה. ודורי, קצת כמוני במובן הזה, לולא הדאגה לאביו ספק אם היה יוצא למסע כזה.

אבל הוא נוסע בכל זאת ובדרך עושה את חשבון הנפש שלו בקשר לנישואיו, ילדותו, היחסים עם אביו ועם אמו.

כשקראתי את הספר חשבתי, ואני לא מגזים, שכתיבת הבלוג שלי היא בעצם המסע שלי לדרום אמריקה, ליחסים עם הילד שהייתי, ליחסים עם אבא ואמא, לבית הספר, ליחסים עם אחותי ולמקום שלי במשפחה.

עכשיו כשאני כותב את הפוסט אני מבין את זה וזה די מדהים אותי.

בכלל אני מוכרח לומר שהרבה הארות קרו לי בזמן ותוך כדי הכתיבה.

זה פחות קורה לי בזמן האחרון ואולי נוילנד הייתה סוג של מראה עבורי.

מראה מטלטלת.

 נראה לי שפעם בכמה זמן אני זקוק לטלטול, והטלטול הזה מגיע בכל מיני צורות בלי שאף אחד מזמין אותו.

דורי מחליט לחפש את אבא שלו, אחד האנשים היציבים בחייו, כזה שכולם סמכו עליו שיעשה את הדבר הנכון, שאהב את אמא שלו, שפרנס את המשפחה, שהיה עוגן לכאורה.

ואבא של דורי, מני פלג, נעלם, משהו שלא אופייני לו.

איך משפיעה היעלמות של הורה? האם יש חשיבות לגיל של הילד כשהורה נעלם לו?

אמא שלי נעלמה לי כשהייתי בן 16 וחצי, אבא שלי נעלם שהייתי כבר אדם בוגר, בעל משפחה, הורה לילדים, הייתי בן 48, איך זה משפיע?

כל פעם מדהים אותי מחדש שאני קורא פוסטים של אנשים סביב הגיל שלי   שמתחשבנים עם סוגיות שקרו להם 30 ו-40 שנה אחורה.

די מדהים אותי שאני עדיין עושה את זה.

ובכל פעם מחדש אני מבין שכמו שהגעגוע לא הולך לשום מקום, גם הכעסים, ההתחשבנות הארוכה עם העבר שלנו גם אם השלמנו איתה ולכאורה שמנו אותה מאחורינו, עדיין עולים דברים חדשים מדי פעם.

ודורי בסיפור המסע שלו מוצא בסופו של דבר את הפאקים הקטנים לכאורה  שהוא פחות שם אליהם לב בילדותו. אבא לא מושלם, אמא קצת ותרנית ומלחמה, תמיד חייבת להיות מלחמה ותוצאותיה כמובן, על כל אחד מאיתנו.

ניסיתי במשך כמה ימים לכתוב פוסט על הנוילנד הזה.

התחלתי ומחקתי כמה פעמים, הספר טלטל אותי רגשית בצורה די חזקה וחשבתי שאני חייב לכתוב את ההרגשות שלי ולא הצלחתי, לא הצלחתי לבטא את מה שהרגשתי כשקראתי את הספר בצורה שארגיש מרוצה מהכתיבה שלי, עד שבסוף שמתי יד על המקלדת וזה יצא.

אני מאוד מודע לעובדה שאני מספק מעט מאוד פרטים על סיפור המסע המופלא הזה של דורי וענבר ומני, של חנה, סבתא של ענבר שהסיפור שלה לכאורה לא קשור ומצד שני מאוד קשור, ואפילו של דמויות המשנה בסיפור, של צאלה אחות של דורי, של אמא ואבא ויואב ,משפחתה של ענבר ובעיקר היחסים של דורי עם נטע ,בנו.

לא מוזר שמישהו קורא לבנו בשם הזה?

לבת שלי קוראים נטע והיחס של דורי לנטע שלו קצת הזכיר לי את היחס שלי לנטע שלי, שניהם ילדים ראשונים והצורך לגונן הוא כל כך חזק שזה מדהים, וזה קורה פחות עם הילדים האחרים אח"כ. וכולם ביחד מתערבבים, וגם אני כקורא מתערבב, ואני לא רוצה להישמע פרובוקטיבי אבל לעיתים כשאתה מתרחק מאהוביך, אם בלית ברירה ואם מתוך רצון, אתה מבין דברים שלא הבנת כשהם היו קרובים.

זה מוזר שאני לא זוכר כמעט כלום מאמא שלי?

זה מוזר שאני לא זוכר כמעט כלום ממלחמת יום הכיפורים?

2  גורמים מאוד חשובים בחיים שלי, ללא ספק, והזיכרונות, בעיקר הפרטים הקטנים, מיטשטשים עם השנים.

לדורי במסע הזה שלו חוזרים הפרטים הקטנים לכאורה שנדחקו אחורה ופרצו החוצה כשהוא הרגיש שזה הזמן שלהם לצאת.

המסע שלי התחיל לפני כ-9 שנים כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי, כנראה שלא הגעתי לסיום המסע הפרטי שלי.

יכול להיות שהנוילנד הפרטי שלי קרוב, גם אם לא אני יודע שזו הדרך, וזה בהחלט מנחם, למרות שלא ממש בטוח כרגע שאני רוצה להגיע. אולי אני רק רוצה שהאור ימשיך להאיר לי את הדרך, שזה כשלעצמו נותן תקווה, כי בדרך מצאתי אושר ואהבה ונחלה וזה המון.

אני סיימתי, תהיו טובים

 טליק